מיומנה של טלפנית: את באמת חושבת שלא הגשמת את עצמך?

יונית היא אחת מהתורמות היקרות של זיכוי הרבים. בשיחה ארוכה שקיימתי עימה, הצלחתי לקבל תמונה על הכאב שמלווה אותה שנים ארוכות. זה היה יותר מונולוג שצעק "הצילו" מאשר דו-שיח רגיל.

יונית נישאה בפעם השנייה, לבעל שהביא עימו נדוניה: 3 ילדים קטנים מנישואיו הראשונים. כיוון שיונית האמינה באדם שמולה, היא העניקה את אימהותה ומסירותה לילדיו. במהלך השנים נוספו למשפחה 3 ילדים משותפים. בפרק זמן זה עברה ציוני דרך שגרמו לה לשוב למקורות ולשמור תורה ומצוות. דרך התשובה הייתה זרה לבעלה וגרמה לו דחייה, וגם שלום הבית הופרע בעקבות הפער שהלך והעמיק. ההרמוניה בבית נסדקה, וגרמה לתנודות ולזעזוע עד כדי ניכור ילדיו כלפיה. פה נכנס לתמונה עוד כאב צורב מחייה בעבר: רגשי אשם שהציפו אותה על כך שלא המשיכה את הלימודים הגבוהים שרצתה. כי אילו הייתה מקבלת את התואר, בוודאי מצבה היה טוב לעין ערוך, לדבריה.

כבר שמעתי הרבה נשים שמתהלכות ללא "הגשמה", ומאמינות שאילו היו משקיעות מעט יותר ודאי יכלו להגיע רחוק, ומי שמנע מהם זה אמא, אבא, מצב לחוץ או בעל, ובלי להאשים אף אחד, הן תקועות בחיים במקום זוהר פחות ממה שחלמו.

בסופו של דבר, היא חשה כאב על שלא הגשימה את עצמה, על הצרה שהתרגשה עליה לאחרונה, היותה מנוצלת על ידי בעלה שגידלה את ילדיו – והיום הוא רוצה לפרק את החבילה.

העברתי אותה לייעוץ רבני, והתפללתי עבורה לבשורות טובות. יחד עם זה, אני רואה חובה להגיב בפרסום וליישב ולנטרל את הקושיה שמתנחלת בהרבה מאוד לבבות.

עוול עצום גורמת אותה אישה לעצמה, כשהיא חושבת שפספסה "הזדמנויות" של לימודים גבוהים, משרה נחשקת, זוגיות מבטיחה ושאר אשליות נוצצות מאוד מרחוק.

חברה יקרה, הנתונים שאת חיה אתם היום מתוכננים לך מששת ימי בראשית. השאלות שעלו לך עד היום, "למה בחרתי בחירה שגויה כל כך?", "למה לא המשכתי לימודים?", "למה פגשתי בכלל את האדם הזה?" "אילו רק אמא שלי הייתה קשוחה פחות...", אילו לאבא שלי היה אכפת יותר..." – הן לא רלוונטיות כלל. הן גם לא שאלות נכונות, ומכשילות אותך בהאשמות, בתסכול ובכאב שאן לו פתרון. השאלה הנכונה היא: מה אני עושה עם הנתונים העכשוויים? איך אני מחשבת מהלכים במשחק השחמט שבו החיילים מונחים כפי שהם.

אם תשאלי למה החיילים לא ניצבים בנקודת זינוק עם סיכוים טובים יותר לניצחון, זה באמת לא לעניין. גם את יודעת שאין לך בחירה על מה שהיה.

את רוצה כל כך להגיע למקום שחלמת עליו, וקצת מאוחר? תמיד אפשר לנסות, גם אם זה נראה לך בלתי אפשרי.

יונית היקרה, אל תצטערי לרגע על שעשית והשקעת את מסירותך למשפחתך. לעולם אל תאכלי את עצמך על הטעות שכביכול בלעה לך את השנים הכי יפות. אין לך מה להצטער.

את הגשמת את עצמך הכי הכי שאפשר.

להיות אמא ולגדל את ילדיו של הקב"ה, למי ששכח או שכחה, זו תעודת הפרופסורה הכי יוקרתית שקיבלת משמיים, כי את עשית את תפקידך, שנועד לך בשלמות, שהוא מספיק ושלם, בלי תוספות.

להיות אמא ולגדל ילדים זו ההגשמה הגדולה ביותר והמושלמת לעצם קיומך.

להיות אמא ולגדל ילדים זה אומר שאת עושה את תפקידך שנועד לך באמת.

להיות אמא ולגדל ילדים מתוך ידיעה שזו עבודת הקודש, זהו תיקון העולם והגשמת התוכנית האלוקית.

כל תוספת אחרת של משרה, קריירה או כל הגשמת משאלותיך הכמוסות, הם תוספת נחמדה רק אם הם נכנסים לחייך מבלי לחבל בתפקיד השמימי שקיבלת.

קל לכתוב זאת, אבל לא קל לבצע. זה בדיוק הניסיון שלנו, הנשים. וכמו בכל ניסיון, יש נפילות וכאבים.

ולך, יונית היקרה, נתנו משמיים קידום בתפקיד, כי את התאמת יותר מכולם להפקיד בידיה עוד שלושה ילדים אחרים של הקב"ה. יהי רצון שתגשימי את משאלותיך, שאולי יכניסו לך שמחה בעבודת הבורא, אבל זכרי תמיד שזו רק תוספת למשרה המלאה שקיבלת. כדאי שתמהרי להבין שאת הגשמת את עצמך בשלמות.

יהי רצון שנזכה כולנו לחוש זאת, יום ויום ונחליף את העבודה השוחקת בבית, בעבודת קודש נחשקת.

לעילוי נשמת הוריי היקרים, שנפטרו באותו תאריך, כ"ו באב.

פישל בן ארי לייב

יונה חממה בת משה חיים.

כל מי שיקרא פרק תהילים או כל דבר אחר לעילוי נשמתם, יבורך.