מיומנה של טלפנית: "כיצד אתם מעזים לחלל שבת?!"

הסיפור מוקדש לכל התורמים היקרים שהקדישו את תרומתם למען החטופים. לכל אלה שהתפללו לשלומם, ולכל אלה שהאמינו ש"ישועת ד' כהרף עין..." זו לא סיסמא, אלא מציאות לזוכים לכך. לכל אלה שנוכחו שלקב"ה יש דרך ניסית להוציא ממיצר את מי שדבק בו באמת.

הסיפור המובא כאן בשינוי פרטים מחבר אותנו לניסים מופלאים שהתרחשו בשנות השואה, והוא אחד מהם.

למשפחת גרוס ברומניה היו 10 ילדים. הם היו בעלי אמונה איתנה, חרדים לדבר ד' שלא זזו בקוצו של יוד מההלכה הפסוקה. העובדה הזו גררה עימותים קשים במשפחה הכוללת, שראתה בשנות האימים את האדיקות העיוורת כהתאבדות בטוחה.

השנה היא 1942, בה שלט ברומניה יון אנטונסקו, מושל פשיסטי בן בריתם של הנאצים, טרם טיהור אירופה מיהודים. כבר אז סבלו יהודי רומניה מחוסר סובלנות מכוון, וחייהם נהפכו להפקר עבור חוליגנים אנטישמיים. משפחת גרוס גרה בכפר קטן ופורה לצד משפחתה המורחבת. יהודים רבים מפולין הכבושה הגיעו בדרך בריחתם לאזור, כשבאמתחתם סיפורי זוועה שרק השטן יכול היה להמציא. נבואות הזעם הילכו אימים על יהודייה של יישובי הסביבה.

ילדי משפחת גרוס היו ילדים שמורים, שלא הסתובבו במחוזות אחרים. אביהם, הרב אביגדור, היה אדם תקיף ולא מתפשר כהוא זה על חינוך יהודי כהלכתו.

אחות האב, שגרה בשכנותו עם בעלה ושני ילדיה הקטנים, באה אל אחיה בדברים, שיואיל לקנות כרטיסים לאנייה שאמורה לקחת אותם בחשאי לחופי ארץ ישראל. היות שיש עומס של רישום להפלגה, היא תוכל לעשות לאחיה ולמשפחתו הגדולה פרוטקציה, העיקר שייתן את הסכמתו. היא, אחותו, חשה חובה לדאוג אף למשפחתה המורחבת.

הרב אביגדור שמע והזדעזע.

"מה, את מציעה לי לנסוע לארץ ישראל? את יודעת מה המצב הרוחני הקשה שם? אני לא מתכוון לעשות שום צעד לסכן את החינוך הטהור".

"איפה אתה חי? אתה הולך לסכן את החיים של 12 נפשות בגלל חששות מטופשים? ומה עם פיקוח נפש? האם שם לא תוכל להמשיך ולחנך אותם?".

"אל תוסיפי לדבר אלי בעניין. החינוך היהודי שווה לי יותר מהחיים. אם ייגרע משהו ביהדות שלי או של הילדים, לא שווה לי ההצלה".

"תדע שאני כבר קניתי כרטיסים למשפחתי. זו החובה שלי להציל את מה שנשאר, והחובה שלך להציל את חייך וחיי משפחתך. זה הדבר היחיד שצריך לעמוד מול עיניך!".

"לא אתן יד להפקיר את חיי התורה שלנו. ואת – עשי כרצונך".

הוויכוחים הקשים, שנמשכו ימים רבים, הגיעו לאוזני המשפחה כולה, שהפעילה לחצים קשים ובלתי פוסקים על הרב אביגדור. הוא עמד איתן על דעתו, עד שבנו ובתו הגדולים בני הארבע עשרה החלו להתחנן על נפשם.

"אבא, אנו רוצים לחיות".

הסביבה כולה החלה לדבר על הרב האכזר ועל לבו האטום, ועל המוות שהוא עומד לגזור על ילדיו. האב החל להתרכך, ולבסוף אמר לאחותו "אני מוכן שתיקחי אתך את 2 ילדי הגדולים, יוסף וחני, וה' יעזור".

"ומה אתך? האם ניפרד פרידת עולמים רק כי החלטת לגזור על עצמך מוות בטוח, ואינך מושיט יד לגלגל ההצלה שהקב"ה מזמן לך? האין זאת כפיות טובה?", טענה נגדו והחלה לבכות. אחריה הצטרפו השכנים והמשפחה כולה. אביגדור עמד יחידי, איתן בדעתו, ומולו עמדה כל בני המשפחה שלא הבינה כלל, מדוע הכלל של פיקוח נפש נשכח מאביהם כליל. והאם זה בכלל הרב אביגדור השפוי והדואג לילדיו?

בינתיים החלו האח והאחות הגדולים בהכנות להפלגה. הם מיהרו לקנות בגד לנסיעה ומגפיים חדשים, והתכוננו למסע שיחל בעוד שבועיים. אחותו של אביגדור התעייפה מלשכנע את אחיה, והסתפקה בהצלתם של שני ילדיו הגדולים.

המשפחה כולה עסקה במרץ ובהתרגשות מעורבת בצער פרידה ובשמחת ההצלה. בשבת האחרונה טרם הנסיעה, הגיע דודם הרחוק ששמע על מסע ההצלה ובא לבקרם. בשבת אחר הסעודה ביקש הדוד מיוסף בן ה-14 ומחני בת ה-13 ללוותו מעט, כדי שיוכל לשוחח עמם בדרך ולהיפרד מהם כראוי. לאחר שיחה ארוכה נפרדו ממנו הגדולים. כשפנו לחזור לביתם, החל לרדת גשם ונספג באדמה שנעשתה דביקה וטובענית.

"חבל על מגפינו החדשים. בוא נחלוץ אותם ונטמנם תחת בגדינו. הן נצטרך אותם להפלגה ביום שני הקרוב".

"את צודקת, הם ייהרסו בבוץ הטובעני הזה. עדיף שרגלינו יתלכלכו, ומגפינו החדשים ישמשו אותנו היטב בנסיעה הקרובה".

מרחוק נראה אביהם מביט בהם בחומרה. וכך אמר בקול נוקב: "כיצד אתם מעזים לחלל שבת?".

לחלל שבת?! רק עתה הפנימו שהם מטלטלים בשבת, דבר שלא קרה עד עתה. במקום ללכת כדרך הליכה, כשהרגלים בתוך המגפיים, הם פשוט מחזיקים אותם בידיהם.

"אבא, רק נזהרנו לא להרוס את המגפיים החדשים. הן נצטרך אותם כבר בעוד 48 שעות", ניסו למלמל ולהצדיק את מעשה הטלטול שאביהם החמיר בו במיוחד.

"אני כבר חוזה את העתיד שלכם בארץ ישראל. אם כאן אתם מוותרים ועוברים על עבירה חמורה, ברור לי שאין בכם מספיק יראת שמיים. ואני ברגע זה החלטתי לא לקחת את הסיכון. אתם נשארים פה. אני לא אקריב את ילדי למולך של אווירת ההפקר של ארץ ישראל. אתם לא תפליגו!!!".

"אבל אבא, אתה יודע שכל המסע הזה הוא מסע הצלה. ואנו מבטיחים לשמור על ההלכות כפי שאתה חינכת אותנו".

"אתם נשארים כאן, ואין על מה להתווכח!".

חלום ההפלגה התמוטט באחת. הדמעות שהציפו את עיני ילדיו לא מוטטו את האיש החזק והאיתן בדעתו. גם אם לבו התמוסס בהסתר מול אכזבת חייהם של ילדיו שכה אהב, ברור היה לו שיש משהו גדול יותר מאהבת אב לבניו, גדול יותר מהחיים. החרדה מכל נדנוד חטא ועוון, חזקה הייתה מכל נבואות הזעם על איימי הנאצים הקרבים.

נדלג על הכעס הנורא של אחותו ששמעה על כך, ועל קומץ הרחמנות שנעלם מאחיה אביגדור, אם לא עליו, לפחות על ילדיו. כשהרימה האונייה עוגן והחלה להחליק על גבי המים ולהתרחק מהחוף, ידעה שאחיה אביגדור, שנכנס לתוך מלתעות החיה הנאצית, עשה זאת לעצמו. כשתהיה על אדמתה הבטוחה של חופי ישראל, תדע שלא הנאצים חיסלו אותו, אלא הוא הרג את עצמו ואת משפחתו ביודעין. לעולם תזכור שקשיחותו, קפדנותו ואי התפשרות על קוצו של יוד הביאו לאסון שלא יישכח.

האונייה הייתה אניית "סטרומה" הידועה, שלא זכתה להגיע ליעדה, וטבעה במימי הים השחור מפגיעת סוללת סובייטית. למגינת לב, האסון היה כבד ולא נשארו ניצולים. כך ירדו למצולות חלומות רבים על חיים חדשים, על הצלה ועל כעסים קשים ששייכים רק לעולם החולף.

אביגדור אשתו ועשרת ילדיו זכו לעלות לארץ ישראל בדרך לא דרך, במסע מפרך של בריחות, מקומות מסתור ועוד. אביגדור ניצל, ומשפחתו נשארה שלמה וללא שריטה. הוא זכה לכבוד גדול, ולהסתופף בחצרות אדמו"רים ובביתם של גדולי תורה. לימים חיתן את כל ילדיו עם משפחות מכובדות מהשורה הראשונה. כמה וכמה אדמו"רים נהפכו לחתניו. והסיפור, הלא הוא כתוב בספר דברי הימים של המשפחה החשובה.

*

זהו סיפורו של הנער יוסף ש"פספס" את הפלגת המוות. הוא היה חברו הקרוב של אבי ז"ל, ועזר רבות למשפחתנו. הסיפור אמתי לחלוטין, בשינוי פרטים. יום האזכרה שלו יתקיים בעוד מספר שבועות. שיהא זה לעילוי נשמתו.