מיומנה של טלפנית: "הנה, קניתי במיוחד בשבילך. כי אתה חשוב לי"

זהו סיפורו של אייל, תורם יקר שגם עוסק בקירוב רחוקים.

אייל בן ה-10 נשען על החלון שבחדרו, כמו בכל יום. הוא אהב לראות את חבריו ממשיכים לבעוט בכדור על הכביש, מקום שהיה קבוע לכלי רכב, ובימים ההם גם למשחקי הכדור. חברו יוסי זקף את גבו והודיע בחגיגיות שהוא כבר עולה הביתה. אייל הבין שיוסי עולה לביתו, אבל ימשיך לשחק בחדרו עם המשחק החדש שכבר חודש שלם לא הפסיק להתפאר בו. זה התחיל כשהוא עצמו ירד למטה לשחק עם חבריו על שפת המדרכה, שראתה ימים יפים יותר. שכונת מגוריו בטירת הכרמל הייתה מהשכונות הפחות מהודרות בצפון של שנות השישים. בתקופה זו קניית צעצועים ומשחקים לא הייתה שכיחה כמו היום, וסתם כך - משחק לילד היה כמעט בזבוז. הרי אפשר היה באותם מטבעות לקנות מוצרים נחוצים יותר. כך שאם נרכש פה ושם משהו, אותו ילד מאושר היה מציג זאת לעיני חבריו בגאווה. וכמו בכל חברה, גם פה היו כאלה.

אייל הביט בקנאה בלתי מוסתרת בחברו, שהציג לפניו משחק לשרטוט צורות, חדיש לאותם זמנים. אייל הביט בעניין רב, וחיש מהר נדבק בו החלום שלא עזב אותו ימים רבים. מציאות החיים הורידה אותו אל קרקע המציאות. לעולם לא יקנו לו דבר כזה, כמו שלא קנו לו מתנה מאז שהוא זוכר את עצמו, מלבד פעם אחת שבה דודו הפתיע אותו עם ספר חדש.

אולי הוא יבקש מאביו שיקנה לו. אולי עוד יתגשם לו חלום שיקנו לו משהו אחד, רק למענו. בערב סיפר לאביו על השרטוטים המופלאים שאפשר לשרטט בעזרת המשחק, והחל לתאר את חלקיו בהתלהבות יתרה. מאז לא פסק מלהזכיר לאביו ולבקש בצורות שונות וברמזים עבים.

אף מבוגר לא יוכל להבין את הכמיהה והציפייה של ילד בן 10 שמעולם לא קנו לו משהו שיהיה רק שלו. משהו למענו. אייל לא כעס על כך. גם כשראה שחבריו מראים לו מדי פעם שדוד או סבא טוב, או אפילו אמא מפנקת, קנו משחק לשמח את לב בנם. אייל הבין שקשה להוריו עם הפרנסה. הוא כבר למד היטב שאסור לבזבז, ושאבא עובד קשה לפרנסה. ומה שאמו לימדה אותו נחרת בנפשו: צריך להודות על כך שברוך ה' אף אחד לא רעב, ושיש לו בגד ללבוש. אמו היטיבה להסביר לו כמה מושחת לבזבז סתם כך כסף שמגיע ביגיעה רבה, ואיזה אושר שהיום המצב כבר טוב. "כשאני הייתי ילדה בירושלים, לפני מלחמת העצמאות, היה רעב נורא, שלא תדעו מצרות. היינו חייבים לחסוך כל אגורה. מי היה שבע בכלל? תמיד היינו רעבים, מצפים לעוד". אייל גדל על סיפוריה של אמו. הוא היה גדול מספיק כדי להבין.

היום הוא חש טוב יותר משאר הימים, למרות קוצר הנשימה שסבל ממנו מגיל שנה. לילות רבים לאין ספור היה יושב עם הוריו בשעות הקטנות של הלילה, כשכל חלונות הבית פתוחים והתריסים מורמים עד תום, כדי לשאוף אל תוכו את משב הרוח הזורם מרכסי ההרים שמול מרפסת ביתו. הוא הסתובב הרבה מאוד במסדרונות קופות החולים והכיר רופאים רבים. בשנות השישים עדיין לא חשבו על ציפוי מתוק לכדורי בליעה, וכמו כן גם לא חשבו להוסיף לסירופ האכזרי סוכר ולהמתיק לילדים את הגלולה.

הוא היה מאזין ממיטתו לשיחות הוריו, שניהלו על שלומו ועל תרופות ניסיוניות שאולי ייכנסו לשוק. אתמול שמע מאבא שינסה להשיג את התרופות החדשות, שכן אמורות להשיג תוצאות, כך הסביר הפרופסור. הוא ינסה, גם אם זה יעלה ביוקר.

היום הצליח אביו להפתיעו. זה היה באמצע משחק מרתק עם חבריו. הוא התקדם כשבידו שקית, וקרא לעברו בשמחה: "הנה, קניתי לך".

"אבא?", קרא בהפתעה, מתקשה עדיין להאמין. הוא ראה בת צחוק על פני אביו.

"אבא, קנית לי?", השאלה פרצה מלבו העולה על גדותיו. ברור היה לו הדבר – גם אבא שמח לקראתו, ובת הצחוק על פניו רק מסתירה את הסוד הטוב.

"הבאתי לך", אמר לו אביו, ונפנף עם החבילה הארוזה. אייל הביט והגיש את ידיו. מחר יהיה לו מה לספר לחבריו בכיתה. גם הוא יזכה לומר: "תראו מה אבא שלי קנה". גם לו קנו סרגל מיוחד. רק לו.

האומנם?

"כן, אייל החמוד. השגתי לך את התרופות", אמר אביו בפשטות. לא מודע כלל ל'בום' הגדול ולאכזבה הנוראה, לשבר שלא יהיה לו תיקון. לא מודע כלל להתנפצות החלום הוורוד ולרסיסיו המתפזרים לכל עבר, המותירים את בנו ללא החלום שהאיר לשבריר של רגע את אפרוריות חייו.

אייל עמד וחש לפתע רעדה ברגליו. הוא שמט את ידיו והשפיל את מבטו. האשליה החגיגית שחש הפכה ברגע לתוגה. האכזבה האיומה עמדה לבלוע את כל שאריות התקווה שנותרה בו.

הוא לא הבין איך גרר את רגליו במדרגות המוליכות אל ביתם. מזווית עינו ראה את הוריו מנהלים את שיחת הערב השגורה שלהם. הם ראו את האכזבה על פני אייל. היא הייתה בולטת, אבל הם הבינו שהוא יעבור את זה, כמו כל צרה חדשה המשכיחה את הישנה. אייל כבר הבין שאבא עובד קשה לפרנסה, ואין לו פנאי לחשוב על הבלי הילדים. נכון שאביו אוהב לשמח את בנו – הוא מקדיש זמן להסביר לו איך עובד כל מכשיר חשמלי, ונותן לו לעזור במכשירי עבודה שבאים לידי שימוש יומיומי. הוא מנגן כל מוצאי שבת בכינור הישן, ויחד הם שרים את ניגוני הסבא. כמה עונג זה גורם לו, והכי חשוב - גם אייל נהנה מכך מאוד. אביו לא השכיל לאמוד את הצורך הנפשי הנואש שבנו זקוק לו, ושאכזבה זו תתעצם במשך השנים ותסרב להיעלם.

דמעות סוררות עמדו לפרוץ את הסכר. "אני לעולם לא אקבל משהו שהוא שלי. חפץ שיהיה מיועד לי. לא יהיה לי מה לספר, כמו שיש לכל ילד מן הסתם. לעולם לא אוכל להראות ולומר את המשפט הנפלא כל כך, שתמיד עורר קנאה – 'תראו מה אבא קנה'. והתרופות לעולם לא ימלאו את הצורך הזה". אייל שתק. השאלה רק ניקרה בו, עד שנרדם.

למה?!

*

היום אייל מחתן את נכדיו. הוא כבר לא שואל למה, כי השאלה צרובה עמוק בנפשו, ושום תשובה לא יכולה למחוק אותה. שום הסבר לא מעלים את הצלקת.

כשאשתו אוספת את שיירי המשחקים, הצבעים, הסרגלים והדפים שהשאירו הנכדים, מתכופף אייל ומראה לה סרגל שרטוט צורות, וחוזר אל צלקת ילדותו: "אולי לא תדעי לעולם מה היה בשבילי הסרגל הפשוט הזה. לא תביני שזה היה משאת חיי כילד. לא היו לי רצונות גדולים. רק תשוקה אחת: שאבא שלי יקנה לי את הסרגל הזה. פשוט כל כך בעינייך, אבל ענק בעיני".

"הגיע הזמן שתשתחרר מזה".

"ידעתי שלא תביני".

"הכל בגלל סרגל?".

"היום אני מבין שזה לא היה הסרגל".

"אלא מה?".

"מעולם לא קנו לי משהו אישי, שלי. אומנם היו לי הורים מסורים ואכפתיים. דאגו לי לאוכל. היה לי בגד מסודר ונקי, בירושה מהאחים. היו לי ספרים, כי החלפתי ספרים בספרייה העירונית. השתוקקתי שאמי או אבי יגישו לי שקית קטנה ויגידו: 'אייל, קח. את זה קניתי במיוחד בשבילך, למענך, כי אתה חשוב לי'".

נקודה למחשבה. וכל מילה נוספת מיותרת.