גולשים כותבים

היא חוותה מקרוב את הלעג שספג שמעון, ילד על הרצף בכיתתה. המפגש המרגש ביניהם הוביל אותה לעבוד כסייעת צמודה במסירות נפש יום-יום. אך דווקא אז, נחשפה לסיפור חייו המפתיע של שמעון, סיפור ששינה את חייה לנצח...

כל בני המשפחה הובלו על ידי קציני S.S. אל תוך בית הכנסת שבגטו, והאב לוחש לבתו בת ה-6: "'מאמלע זיסל... נוסי על נפשך... המשיכי את השושלת!". עידו קפטן על סבתו שורדת השואה

על כאב מכל הלב, על ההורים המשותפים ועל הנשים שנשואות ללוחם: עוז, חייל מסיירת גולני, בפוסט מרגש

הנבדלות המוסרית השורשית שנגלית במלחמה זו, רומזת על הנבדלות האלוקית המתבטאת בשמיני עצרת, חג כנסת ישראל

"אמא, את מודעת לזה שמה שאפשר לקלקל אפשר גם לתקן, נכון?", אומר לי דניאל שלי בידענות, ואני, קצת כעוסה מהתפנית בשיחה, עונה לו: "זה ברוחניות, לא בשוקו"

מעכל את כל המסע המטורף שעברתי מחילוני לתלמיד ישיבה. איך שהשם לא ויתר עלי והוליך אותי לאן שאני היום

כמה צריך להודות על הזכות. להבין שכלום לא מובן מאליו. לשמוח באפשרות להוביל את הבית יחדיו לחיי עולם, לסלול דרך אמיתית, לחיי נצח

המכתב הזה נכתב, אמנם, לפני מערכת הבחירות הקודמת. אבל התובנות שבו חשובות ונכונות גם היום

לקח כשבוע וחצי למצוא את הרגע שהוא יהיה מסוגל להחליט ולומר כן. היום החלטתי שאני ניגש עם התפילין ביד, והולך לכיוון החדר שהוא יושב בו

פתאום תראי את התמונה כולה, את התפנית בעלילה. ואז, כשתושיטי יד, אליה – אל הדמות – תראי... היא כבר מושיטה לך יד בחזרה

זה המקום הכי גבוה האפשרי, זה הכתר שאת זוכה לו, זו שותפות עם הקדוש-ברוך-הוא ביצירת האור והבאת האור והגאולה, לטובתך ולטובת כנסת ישראל

לקח לאנשים שמכירים אותי בעבודה זמן. הם לא היו רגילים לראות אותי עם כיפה על הראש, זה חדש להם, לא ידעו שאני אדם שחוזר לאט לאט אל שורשי היהדות

כמה שפחות תשאלי - יותר תדעי. כמה שתשאלי ותנברי או תחפרי - לא תדעי לעולם את האמת. השליטה כבר לא בידיים שלך, והרצונות או הדעות שלך על הבנים והבנות הנשואים שלך, כבר לא רלוונטיים

אני מאחלת לך שתמיד תרגישי שיש לך הכל, וששפע מקיף את כל היותך בלי גבול, שברכה עוטפת אותך עם כל אהוביך ומזמנת לך המון טוב

באמת הקשחתי את הגב לאחרונה, שכחתי לברך על כל דבר ובכלל על עצם היותי, שכחתי לברך על החיים, על ההזדמנות להיות. והנה הגב שלי, שמחזיק את כל עמוד השדרה, את כל הזקיפות והגובה - מתמרד כנגדי

נרקמת תמונה של אדם לכאורה 'פשוט' וזה הכי לא פשוט להיות פשוט. דמות אדם שמכילה ספרי תורה רבים יחד עם קיום רצון השם בפועל בכל צדדי החיים, מתוך צניעות ובאמת עם ביטחון גמור בהשם ובתפקידו בעולמו, מבלי רצון לקבל אישור מהסביבה, מי יכול?

"אבד המבט. המבט שמגיע ישר ללב הדבר ושואב בעיניו הגדולות את בעיותיהם הקטנות של ההמונים. נותן כח. מפיח תקווה. איבדנו אור גדול". נטפי פרידה דומעים ממרן שר התורה זצוק"ל

חתן צעיר שנחשף להתנהגות לא מכבדת מצד חמיו, מצליח לעלות על הנקודה והסיבה למצב אליו נקלע, ולא על חשבון הקשר החם עם רעייתו הצעירה. בחכמה יבנה בית

אנחנו בסופה. אנחנו נמצאים בבלבול ובחוסר וודאות גדולים. רוחות מנשבות, קורונה משתוללת וכולנו מחפשים מזור ומשענת. איפה אפשר למצוא את המשענת והכוחות למרות הסער הגדול?

קיבלתי את תשובתה בהבנה ובאהבה מלאה, וניתקנו את השיחה. לאחר שתי דקות קיבלתי שיחה מהרבנית, שאמרה: "הרב שמע את השיחה, ואמר שכדאי שתצאו ותנסו"

"מה פתאום שיתרמו את הספר הזה למוזיאון, לא חבל? ספר כל כך יפה ועתיק, בסך הכל, עם קצת השקעה אפשר להשמיש אותו", ואז הוסיף: "יהי רצון שאזכה יום אחד לקרוא בספר הזה ד'אורייתא!"

משפחה נתקעת בדרך לעפולה, שעה לפני שבת. במקום למצוא את עצמם נטושים בכביש למשך השבת, הם מוצאים המון אנשים שעוזרים להם בלי הפסקה

"אחרי אירוע כזה, החיים לא נראים אותו הדבר". סיפורה האישי של שובה כהן, שניצלה מפיגוע בצומת אפרת בגלל מעצור בנשק של המחבל

גם כאשר מתרחשים בחייך דברים קשים, חשוב לעשות הכל כדי להתרחק מעצבות. איך עושים את זה? הנה כמה טיפים

לא יכולתי לשבת בשקט ולא להגיב בחזרה. אמרתי שהרב לא צריך לגדל אותו, אנחנו בעזרת השם נגדל אותו...

אם רק נצליח להשתחרר מחשבתית מתפיסות ואמונות שמגבילות ומצמצמות אותנו, נפסיק למנוע מעצמנו יכולות וכוחות, ונגלה שהם שם תמיד, גם אם לפני רגע חשבנו והרגשנו ופעלנו אחרת

ופתע, השור הזועם שבנפש שוקט. אי אפשר לרדוף אחר סדין שהפך מאדום ללבן-ניטרלי. והיום החדש שמחכה לה, עם הניסיון המעיק-מציק, נראה הרבה פחות מאיים

מי אמר שאי אפשר להיות שמחה עם הבלגן הזה? אני אמרתי. ו...כולם אומרים! דו שיח עם עצמי

שליית פתח, חשש לשליה נעוצה, קיסרי שלישי אחרי סיבוכים קודמים... הכל ביחד, מתכון לצרות. אבל הסוף מלא בחסד ה'

בגשמיות, ברור לנו שאי אפשר להסתדר ללא אור. אנחנו חייבות אותו בשביל התפקוד הבסיסי שלנו. וברוחניות, מה נגיד?