פתאום מצאנו את עצמנו מוקפים באנשים שרוצים לעזור, ולא מרפים

בערב שבת נסענו מחיפה לעפולה ברכב משפחתי.

הרכב השמיע רעשים.

 עצרנו בכביש צדדי שמוביל לקיבוץ מגידו, ובעלי ירד לבדוק את הפנצ'ר.

הכביש היה רטוב, גשם ירד. זה היה שעה לפני שבת, עם נסיעה של עוד 20 דקות.

לא עבר הרבה זמן, והופיע לידנו רכב חקלאי. הנהג עצר, ירד מהרכב, הגיש לילדים תפוזים שקטף, "כדי שיהיו רגועים", כך אמר – והציע את עזרתו. הוא נשכב על הכביש, רץ להביא כלים ואפילו נסע לקיבוץ כדי להביא כלים חסרים.

בינתיים עבר עוד רכב, והנהג ראה אותנו, עצר והציע את עזרתו, ולא הרפה.

תוך כדי כך, עבר שם אדם על טרקטורון, ואף הוא עצר וניסה לעזור.

מצאנו את עצמנו מוקפים באנשים שרוצים לעזור ולא מרפים, ולחוצים בשבילנו שנספיק להגיע עד שבת לעפולה.

השעה מתאחרת. "לא נורא, ניקח מוניות ונשאיר את הרכב כאן עד אחרי שבת", אמרנו.

אך הם סרבו. "מה פתאום, תחכו כאן עם הילדים הקטנים בגשם?!".

הם יצרו קשר עם איזה חבר, שעזב את שיעור המתמטיקה שלו, הגיע עם רכב ואסף מחצית מהמשפחה. השאר נסעו עם עוד נאמן מאנשי הקיבוץ, שכשהתקשר לאשתו ואמר לה שיאחר, אמרה לו: "אם אתה עוזר למשפחה - סע".

ומה עם הרכב? לקחו אותו בשבילנו לקיבוץ, ושם ניסו לתקן אותו. כשדברנו איתם על תמורה, לפחות הוצאות דלק, הם סרבו בכל תוקף. "מה פתאום? אנחנו שמחים לעזור".

פשוט מדהים לראות נתינה של אנשים.