גולשים כותבים

"תגיד, ספר התורה הזה הגיע לפה במקרה מבית הכנסת 'אריאל' בבאר שבע?"

"מה פתאום שיתרמו את הספר הזה למוזיאון, לא חבל? ספר כל כך יפה ועתיק, בסך הכל, עם קצת השקעה אפשר להשמיש אותו", ואז הוסיף: "יהי רצון שאזכה יום אחד לקרוא בספר הזה ד'אורייתא!"

שתף במייל
| כ"א שבט התשפ"ב |
whatsapp
אא

ברשות משפחתי יש ספר תורה בן קרוב ל-100 שנה, המוקדש לזכרו של סבא-רבא שלי ע"ה, אליהו עידאן, שנפטר בעיר ספקס שבתוניסיה בשנת תרפ"ד (1924 למניינם), כשהוא בן 49 ולו שתי בנות. אחת מהן נפטרה בגיל צעיר, וסבתי, אסתר, נותרה לאחר מכן הצאצאית האחרונה שלו ובעצם בעלת הספר.

כשהיא וסבי, זכרונם לברכה, החליטו לעלות לארץ, הם רצו כמובן להביא איתם את ספר התורה, אך לא יכלו לקחת אותו בעצמם. היו אלה כבר ימי השלטון הערבי בתוניסיה, שקיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת התשט"ז (1956), ומאז נאלצו היהודים לביים את עזיבתם כאילו הם תיירים היוצאים לחופשה. ובכלל, כשסבי וסבתי התכוננו לעלייה שלהם, היה זה גם אחרי מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה הוחרפה האנטישמיות והתגברו ההתנכלויות כלפי היהודים.

באותה עת היה לסבתי בן דוד שגם הוא התכונן לעזוב את תוניסיה. הייתה לו אזרחות צרפתית, ומשכך תנאי העזיבה שלו היו כשל צרפתי, היה מותר לו לקחת קונטיינר ולמלא אותו במה שהוא רוצה. סבתי פנתה אליו, והוא שמח לעזור. רב הקהילה הוציא את הספר מהארגז שלו, ביצע בו פסילה לקראת המסע והספר נכלל בקונטיינר שנשלח למארסיי בדרום צרפת.

כמה חודשים לאחר מכן, הגיעו לשם סבי וסבתי, אספו את הספר ועלו איתו באונייה ממארסיי לנמל חיפה. פה יצרו לספר מארז חדש והכניסו אותו בטקס חגיגי, סעודה ותהלוכה לבית הכנסת התוניסאי דמרי בשכונה ג', שבבאר-שבע, בו נשאר הספר קרוב ל-20 שנה. לאחר פטירתו של סבי, הועבר הספר שוב ברוב כבוד לבית הכנסת "אריאל" בשכונה ט' בבאר-שבע - בית הכנסת בו התפללנו אנחנו באותם ימים.

חלפו להן עוד כשלושים שנים. בינתיים עברו הורי לגור בשכונה סמוכה, ואבי החל להתפלל בבית כנסת אחר, אך הספר נשאר ב"אריאל". כשבכור האחיינים שלי בבאר-שבע הגיע לגיל בר-מצווה, קיווינו שיוכל לקרוא מספר התורה המשפחתי, כפי שקראנו בו אני ואחיי. אולם אז גילינו שהספר נפסל לשימוש ממש זמן די קצר לפני כן, ולמרות ניסיונות לברר אם ניתן לתקנו, העניין נתקע.

עוד שלוש שנים חלפו ועלה בי הרעיון שאם הספר פסול ומסובך לתקנו, אולי נעביר אותו לבית הספר בו לומדים ילדי, כדי שלפחות ישמש ללימוד וחינוך. אבי הסכים, בית הספר שמח, וכך הגיע הספר למודיעין.

היו דברים לברר, אז בית הספר הזמין את הרב יעקב צ'יקוטאי (רב ראשי במודיעין וחתנו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל). הרב הגיע, התלהב מהאותנטיות של הספר, "עשוי מגוויל וכבר לא עושים כאלה יותר", מהעתיקות שלו, ואז אמר "חייבים להשמיש אותו, אקשר אתכם עם מכון שתיקן עבורי כמה ספרים, ותראו אם זה אפשרי".

עשינו כעצתו, וכעבור כשלושה חודשים חזר הספר מתיקון, כשר ומוכן לקריאה. בית הספר לא יכל לקבל אותו עדיין (שהרי השמשתו הוסיפה עניינים הלכתיים שהיה צריך לקחת בחשבון), אז כפתרון זמני הבאנו את הספר לבית כנסת קטן ליד הבית, שפעל בשבתות בתוך משרד בבניין מגורים.

קראנו שוב לרב, הוא בא, בדק, ראה גם את שני הספרים האחרים שבבית הכנסת ופסק: "בשבת הקרובה, כשקוראים "זכור את אשר עשה לך עמלק", שזו מצווה ד'אורייתא, צריך ספר מהודר, תשמשו בספר הזה (שלנו כלומר)".

בבית הכנסת שמחו על כך, ובליל שבת הודיעו על הקריאה הצפויה מספר בן כמעט 100 שנים. זה יצר עניין אצל בחור אדום שיער בשנות השלושים לחייו, לא מבאי המניין הקבועים, שפנה אלי והתעניין בפרוטרוט באופן התיקון שלו.

שבת בבוקר, היה יום יפה, הגיע זמן הקריאה בתורה. הוציאו את הספרים והניחו אותם על התיבה. פתאום, ניגש אלי אותו בחור, יוסף שמו, ושאל אותי: "תגיד, הספר הזה הגיע לפה מבית הכנסת 'אריאל' בבאר-שבע?".

מופתע לגמרי, גמגמתי: "כן...". "אני זה שפסל אותו", הוא המשיך לתדהמתי המוחלטת. "הייתי האחראי שם על ספרי התורה", הסביר. אבל לפני שיכולתי להתקיף אותו במיליון שאלות שהתרוצצו לי בראש, התחילה הקריאה בתורה, ואת הסיפור המדהים של מה שקרה כאן, שמעתי ממנו אחר כך.

יוסף גדל בשכונה ט' בבאר-שבע (היכן שגדלתי גם אני), ובבגרותו חזר בתשובה. לפני מספר שנים עבר תאונה קשה, שאילצה אותו להישאר בבית במשך שנה, ובמהלכה למד להיות סופר סת"ם.

לאחר מכן, מונה בבית הכנסת "אריאל" להיות האחראי על ספרי התורה. לספר שלנו, כך סיפר לי, היה מעמד מיוחד. לאורך השנים בכל ראש חודש היו משתמשים בו לקריאה בתורה, ואנשים לא כל כך הבינו למה. היו בבית הכנסת ספרים יפים יותר, חדשים יותר, מהודרים יותר, אבל הרב שלום דנינו זצ"ל היה מקפיד לקרוא בראש חודש אך ורק מהספר הזה.

בשלב כלשהו, החליטו בבית הכנסת לבדוק את כל הספרים מ-א' עד ת'. גם שלנו עבר את הבדיקה ויוסף מצא בו מספר בעיות. הוא הזמין מגיהים מוסמכים, וגם הם אישרו זאת. הספר נפסל והוצא משימוש.

זמן מה לאחר מכן, הגיע מישהו מהמשפחה שלנו, ובדק אם אפשר יהיה להשתמש בספר לבר-המצווה של האחיין שלי. יוסף הסביר שהספר נפסל ע"י מגיהים מוסמכים. אותו בן משפחה שאל אם אפשר לתקן, ויוסף הסביר שהוא מאמין שכן, אבל צריך לעשות בדיקת מחשב שתסמן את כל הבעיות, ויכול להיות מאוד שזו עבודה בהיקף גדול. אותו בן משפחה, ספק בצחוק ספק ברצינות אמר: "טוב, ננסה... מקסימום נתרום אותו למוזיאון...".

יוסף חשב לעצמו: "מה פתאום מוזיאון?", נסער הוא ניגש לגבאי בית הכנסת ואמר לו: "מה פתאום שיתרמו את הספר הזה למוזיאון, לא חבל? ספר כל כך יפה ועתיק, בסך הכל, עם קצת השקעה אפשר להשמיש אותו", ואז הוסיף: "יהי רצון שאזכה יום אחד לקרוא בספר הזה ד'אורייתא!", הגבאי הסתכל עליו ואמר לו: "ד'אורייתא, יוסף? בשביל זה צריך שיבוא המשיח!" ויוסף ענה: "ד'-או-ריי-תא!!!".

וכאן אנחנו חוזרים למניין הקטן שלנו במודיעין באותה שבת מדוברת. לפני שהוציאו את הספרים מההיכל, מכרו את העליות לתורה. את "זכור אשר עשה לך עמלק" קוראים במפטיר אחרי הקריאה של פרשת השבוע. מי שקנה את ה"מפטיר", כלומר את הקריאה היחידה בשנה שהיא "ד'אורייתא", היה יוסף.

אף אחד במניין הקטן שלנו לא היה מודע למה שהולך להתרחש. איך יוסף החזיק מעמד עד "המפטיר" אני לא יודע. כשהגענו לרגע הזה, הכריז שוב הרב הצעיר של המניין, אברהם אלחרר, שאנחנו עומדים לקרוא את "זכור", שזו מצוות עשה ד'אורייתא וחשוב שכולם - גם הנשים שחלקן הגיעו במיוחד - ישמעו את הקריאה היטב.

"מפטיר יעלה בכבוד!", קרא הרב. יוסף קם וניגש לתיבה. כולו צמרמורת, הוא עמד שוב מול אותו ספר שהוא פסל שלוש וחצי שנים לפני כן. "רבנן, ברכו את ה' המבורך" הוא אמר בקול בוטח שלא חשף דבר ממה שהתחולל אצלו בפנים. "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" ענו המתפללים. הוא השלים את הברכה, נעמד מול ספר התורה, וכך, נרעש מהמעמד ומהנס שהתרחש לו, קרא במצווה ד'אורייתא: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח".

* * *

ועל מנת להבין היטב עד כמה אפסי הסיכוי שדבר כזה יתרחש במקרה - בנוסף לכך שכאמור קריאה ד'אורייתא יש רק פעם בשנה, ושהסיפור קורה בעיר אחרת, ושהתזמון של המעבר למודיעין, ופרק הזמן שלקח לתקן את הספר, יכלו בקלות להתרחש מספר ימים או שבועות לפני או אחרי - יש עוד מספר דברים שראוי לציין.

יוסף התגורר באותם ימים בירושלים. למודיעין, בה התגוררו ההורים של אשתו, הוא נהג להגיע רק אחת לכמה שבועות, ומכל המניינים בשכונה, הוא דווקא התפלל בשלנו - הקטן ביותר (מניין של 15-20 איש, ואפילו לא במבנה מסודר).

ויש לזכור שבית הספר, אילו הוא לא היה מתמהמה בכל מיני עניינים בירוקרטיים, העברת הספר לאותו מניין קטן כלל לא הייתה מתרחשת.

ויש לזכור שהרב צ'יקוטאי, אילו היה בא לראות את הספר רק כמה ימים מאוחר יותר, או אילו לא היה מבקש מגבאי בית הכנסת לראות את שאר הספרים ואומר לו לקרוא "זכור" דווקא מהספר שלנו - כי בכלל לא תכננו להשתמש בו - הרי שגם אז דבר מכל זה לא היה קורה.

כשסיפרתי לאבי את הסיפור, אז בסוף הוא אמר לי: "ולא תאמין לאיזה בית כנסת הלכתי השבת"... וישר ידעתי, הוא הלך ל"אריאל", שאליו הוא הולך רק פעם בשנה. וזו לא הייתה השבת בה הוא היה אמור ללכת, שהרי בדרך כלל הוא הולך בשבת לפני האזכרה של סבי, אבל השנה דווקא שתי שבתות לפני.

ולסיום, יש לציין שאותו מניין קטן שהתקיים בבניין מגורים נאלץ זמן קצר לאחר מכן להתאחד עם מניין אחר במבנה מסודר, ואת יוסף ראיתי מאז רק עוד פעמיים-שלוש. והספר? ברוך השם, ממשיכים לקרוא בו מדי פעם במניין שאליו צורפנו, המורכב מקהילה גדולה יחסית, שכמחציתה יוצאי תוניסיה וחלקם אפילו מהעיר ספקס.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה