שוב בית חולים, שוב ביופסיה, שוב המתנה מורטת עצבים. סיפור של ישועה

כמה טוב השם

מעשה שהיה כך היה: בקיץ האחרון החלטנו לשפץ קצת את ביתנו הקט.

למען האמת, הוא לא כזה קט. בית קרקע, בן שתי קומות, שידעו לא מעט רטיבויות ונזילות במהלך החורף שחלף.  

תארו לכם, טיילת של בעלי מקצוע שיוצאים ונכנסים, חלקם לא מגיעים בזמן, חלקם לא מגיעים בכלל.

הבית כולו מכוסה אבק לבן והתהליך נמשך ונמתח כמו מסטיק שכבר מזמן איבד את הטעם.

יום אחד, בתוך כל הלחץ והבלגן, אני מבחינה במשהו מוזר ובכלל לא מוכר.

נגעים נגעים, ורודים-אדומים, מקשטים את גופי באזורים מסוימים.

חשבתי שזו סתם פריחה שהופיעה כתוצאה מחום יולי-אוגוסט שתמיד בארץ כבד מאד. מרחתי קצת קרם להרגעה וחזרתי מהר לתפקיד החדש שלא בחרתי, מנהלת עבודה.

כך חלף לו חודש. הזמן עובר מהר כשנהנים, והנגעים מחמירים, מאדימים והפכו להיות כבר ממש גרועים.

הגעתי לבדיקה במרפאת עור.

הרופאה לא כל כך אהבה, בלשון המעטה, את אשר אבחנה. היא סברה שמדובר במחלה שנקראת "מיקוזיס פונגואידס", או בעברית פשוטה: לימפומה של העור.

היא הפנתה אותי בדחיפות לבצע ביופסיה בביה״ח הדסה עין כרם בירושלים.

התוצאה איחרה לבוא, או לפחות כך הרגשתי.

תדעו לכם, שאני אישה חזקה בדרך כלל, משתדלת וב"ה מצליחה לקחת את החיים בקלות. אני חיובית ואופטימית – עד שזה מגיע לבריאות.

אני מפחדת מאיבוד שליטה, ולכן תמיד מעדיפה לבצע בדיקות בהכרה ולא תחת הרדמה כללית. אני לא נושמת סדיר עד שמתקבלות תוצאות, זה כמו עננה שמרחפת מעל ראשי, ועד שאני לא בטוחה שחלפה הסכנה – אני לא מצליחה לחזור לפעילות חיים תקינה.

אחרי חודש שנמשך כמו שנה, התקבלה תוצאה, היא בישרה על כך שאין שום ממצא ודאי, ושעלי לגשת ולבצע ביופסיה נוספת, רחבה יותר, מקיפה, שתיתן תמונה בהירה יותר.

מכירים את הספק? בגימטרייה עמלק.

מחינו את זכרו לפני קצת יותר מחודש, לפני פורים. זה ההוא שהעז להתקרב אלינו כשיצאנו ממצרים, חזקים ומאמינים.

בינתיים, השיפוץ בבית כבר מזמן נגמר, והאמת היא שבשלב הזה, לא עניין אותי כבר שום דבר.

שוב ביה"ח הדסה, שוב מטפסת במעלה מדרגות שלא נגמרות, שוב ביופסיה באותם אזורים, שוב אותה המתנה מורטת עצבים.

ואני יודעת מי מושך פה בחוטים. אני לרגע לא מתבלבלת, אף על פי שהנגעים הולכים ומחמירים.

מברכת "אשר יצר" מילה במילה, ויודעת שיש רק רופא אחד שמפליא ועושה את הכל לטובה.

באחד הימים הארוכים מגיעה אלי בתי היקרה. היא מספרת שקנתה כרטיס טיסה לאומן. הגיע הזמן, סוף סוף קיבלה הזמנה.

"אני נוסעת, אמא, לרבנו ר' נחמן, לקברות צדיקים, ואת בזמן הזה, כרגיל, תטפלי כאן בילדים".

היא מגיעה לבעל שם טוב הקדוש, ומביאה משם לארץ מים קדושים. היא מבקשת שאשים אותם כל יום על הנגעים, מאמינה בניסים.

ואני ממשיכה ומתפללת, כל יום שעה, לא מוותרת.

אנחנו נוסעות לבית לחם, לאמא רחל. אצלה תמיד אני מרגישה חזק רחמים מעולם אחר.

אני נותנת פרוטה לצדקה, והבת שלי מברכת אותי בדמעות שאזכה לבריאות חזקה.

עוד קצת, כבר מסיימים. אתם בטח רוצים לדעת מה עלה בגורלם של הנגעים.

בדיקה מקיפה במחלקת אונקולוגיה ב"הדסה" בישרה את אשר ייחלתי לו כל אותם חודשים: "לא ברור מה קרה כאן, גברת, איזה מוזר, אין מה לבדוק, עברו כל הנגעים, אין שום דבר".

מכירים את המשפט הבא? "אל תספרו לקב"ה כמה גדולות הצרות שלכם, תספרו לצרות שלכם כמה גדול הקב״ה".

בינינו, מה זה בשבילו כמה נגעים ורודים אדומים באזורים מסוימים?

תודה לאל ההודאות, אדון הנפלאות, בורא כל הרפואות ומפליא ברחמים גדולים לעשות, על הנס הגדול שעשה עבורי.