כוס שנשברה אף פעם לא תחזור להיות שלמה. אבל זה בדיוק העניין. טור לחודש אלול

במה נתחיל? בחשיבות היום? בכמה חשוב להיות ערים? לא נראה לי, אין לי מספיק כוחות להקליד את זה...

אז בסיפור.

בקבוצת הוואטסאפ של הכיתה של אוריה שלי, אחת האימהות העלתה שאלה שהמורה נתנה לבנות.

על איזה חטא שעשית את עושה תשובה?

אותה אמא ממש התרעמה על השאלה הזו, וכולנו מבינים למה. חטא. איזה פחד. כמה חטאים אנחנו מכירים? כמה מעשים קשים? כמה אשמה? בושה? מילה כבדה.

וכל זה על כתפיה של ילדה בת 8, שמי ישמע מה החטא שהיא כבר עוללה...

בטוחה שכל זה עבר בראש ובלב, של האמא הזו.

אבל השפה שלנו היא שפת קודש, זו לא שפה הסכמית, כפי שמסביר זאת נפלא הרב זמיר כהן, אלא זו שפה שלכל אות בה יש משמעות.

"חטא" מלשון "להחטיא". החץ החטיא את המטרה. להחטיא פירושו חוסר דיוק, פספוס.

מה המטרה שלנו כנשמות אלוקיות שירדו לעולם? להיות מדויקים למטרה שלנו, להידמות לאהבה שממנה נוצרנו.

בכל פעם שאנחנו לא בתדר הזה של האהבה, אנחנו מחטיאים את המטרה.

* * *

שיחה אחרת באותו היום התנהלה ביני לבין דניאל החמוד שלי, אחרי שקיטרתי על זה שאם ישפך השוקו על הספה לא אוכל להוציא את זה מהספה, ולא בא לי ריח של חלב חמוץ על הספה.

זו ההקדמה, והנה השיחה.

"אמא, את מודעת לזה שמה שאפשר לקלקל אפשר גם לתקן, נכון?", אומר לי דניאל שלי בידענות, ואני, קצת כעוסה מהתפנית בשיחה, עונה לו: "זה ברוחניות, לא בשוקו".

דניאל עונה לי: "זה בהכל", ואני ממשיכה: "זה לא בהכל".

הוא ממשיך: "גזע עץ שביקעו אותו, יכול להיות לו תיקון?". הוא עושה לי את זה קל...

"לא, הוא לעולם לא יחזור להיות שלם". חשבתי לעצמי שתיקון חייב להיות שלם, וכמה אני יכולה לבכות עכשיו על הצורך שלי להרגיש שוב שלמה.

"אמא, זה התיקון שלו. הוא עכשיו עץ להסקה". סטגדיש, עשה לי מהלך, הילד.

"יפה, מבינה אותך, ומה שאמרת עמוק מאוד מאוד. אבל כוס שנשברה לעולם לא תחזור להיות כוס שלמה, השבר תמיד יהיה בה, היא כוס שבורה עכשיו, הבנת?". ופתאום הרגשתי את כל השברים שבי.

והוא ממשיך: "הדבר החדש שהכוס תהפוך להיות, לא יחזיר אותה להיות מה שהיא היתה פעם... הוא יעשה ממנה משהו חדש, וזה התיקון שלה."

פתאום הרגשתי פחות שבורה, ויותר בדרך למשהו...

לפני ראש השנה, את השיעורים הגדולים שלי מעבירים לי ילדים בני 8 ו-11, שעוזרים לי בכל פעם מחדש להתקרב למשהו הזה שבורא עולם רוצה לעשות ממני, דרך השברים והסדקים שבי.

שנזכה, יקרות ומופלאות. שנזכה לסבלנות בתוך השברים שבנו. הם עושים את הדבר המופלא הזה, המתוקן והשלם בשבריו, שעוד יהיה מאיתנו.

עוד ננצנץ בשברינו, ואולי הם עוד ייראו כיהלומים.