גולשים כותבים

רחל אימנו מעלה את תפילות עם ישראל במשך כל הדורות, לפני כיסא הכבוד. והיא עדיין מחכה לבנים האובדים על - אם הדרך. עודנה עומדת ומתחננת לפני אבינו שבשמים, היא – לא מרפה, ולא מתייאשת

בואו ונחליט שמהיום אנחנו בוחרים אחרת. תסתכל על האדם שמולך כאילו גדלת איתו באותו הבית, וכל אחד פנה לדרך אחרת. תסתכל לאמת בעיניים, ותראה כמה יפה יותר לאהוב

הלב "יוצא" ממקומו, אבל החיבור המוחלט לא באמת יכול להתממש. אנחנו נשארים שתי ישויות נפרדות. אני – מול אחר. בעומק הקשר שלנו עם הזולת עומד תמיד חסר עמוק שלא ניתן למלא עד תום

גם כשאת משתדלת ומתאמצת מעבר לכוחות שלך, הוא בא בשקט ושואל את "שאלת המספיק" המשתקת: "את באמת חושבת שזה טוב מספיק?"

בשיעור החליטו כל החברים לקבל על עצמם קבלה טובה בנושא של אהבת ישראל. יום למחרת, נתן נקלע לתאונה נוראה...

עד מתי נטמין הראש בחול, ונכסה עם מסיכה גם את העיניים? אזרחי ישראל מוכנים לנסות הכל, אפילו להיות ב"סגר" לעוד שנתיים, אבל יש עוד דבר אחד קטן שטרם ניסיתם... כן, עדיין לא ניסיתם הכל!

"וימינו תחבקני" – זה חג הסוכות. דפנות הסוכה הם בעצם יד מחבקת. חיבוק אלוקי, כביכול ועד כמה שמותר לומר. חיבוק לוחץ. משתוקק. מרסק עצמות. חיבוק שאין בעולם שום דבר חוץ מ"אֲנִי לְדוֹדִי - וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ"

זה ההבדל ביני לבינכן. שאתן מחכות שזה ייגמר, ואני מבינה שזה לא ייגמר. אלה החיים שלנו מעכשיו. אני מבינה שלא תמיד נחיה ככה, אבל כל עוד אנחנו ככה - נעשה את זה הכי טוב שאפשר, וננסה למצוא את נקודות האור בשגרה החדשה שלנו

נתפלל בתחינה לקדוש ברוך הוא: "תעיתי – כשה אובד", ורק אתה רועה ישראל – יכול להשיבני. יכול לחפש, למצוא ולהחזיר אותי אליך, כי אתה, רק אתה יכול למצוא אותי

מעגל השנה היהודי משמר את העיקרון הזה כאשר הוא יוצר כל הזמן איזון בין החומר והרוח. התעלות רוחנית מושגת על ידי כלים גשמיים. ואז בא יום כיפור ומפר את האיזון. למה?

מתי התגלו י"ג מידות של רחמים, כיצד מקיימים את מצוות "והלכת בדרכיו", ומה נדרש מאיתנו כדי שנזכה לרחמים בראש השנה?

איך כל זה התחיל? איך הגעתי לכאן? מה עשיתי בדרך? אנחנו מנסים להעביר קו מנקודה לנקודה, מודדים את המרחק אל הנקודה הבאה ובודקים אם היא ממשיכה את הרצף. אם כל מעשה שלנו הוא זיכרון למעשה בראשית

עץ לימון אחד נשתל, מושקה ומטופח באהבה. כשהוא נכרת ללא הודעה מוקדמת – הוא מוצא מקום אחר להכות בו את שורשיו... לזכרו של יעקב אבורוס ז''ל

"הלימוד הנמוך הזה גורם לתלמידים שלומדים אותו להבין שאין אל מי להרים עיניים, אין את מי להעריך, ללמוד מדרכיו וממעשיו"

אמא של הילה הניחה שתי ידיים על ראשה של הבת שלה. בדיוק כמו שעשה בעלי. בדיוק כמו שעשיתי אני. זה היה כמו ריקוד יהודי מדויק ומדוד שהיה שם תמיד, ופתאום קיבל נוכחות

את יכולה לנצח אותה בנוקאאוט של הורדות ידיים ולשאול אותה שאלה פרובוקטיבית על חייה שלה הדלים, השטוחים, הריקים... אבל את יכולה גם לקחת את השאלה שלה אליך. אל הריק והשטוח של עצמך

זה לא נושא אחד, זה לא מקרה מסוים, זו מציאות אנושית שהתקיימה מקדמת דנא, רק שכלי תקשורת ההמונים והדגשים שהם שמים הפכו את הצדדים הקשים שלה לעיסוק העיקרי של כולנו

היה לי ברור אז שזו הדרך לשמים. לא ראו את הצמרת שלו והענפים המתולתלים כבר השתלבו בגוון של השמים והעננים. מבחינתי הוא היה העץ הכי גבוה בעולם. ועכשיו...

אני מרגישה שזה לא כאב פרטי שלי, אלא של הרבה נשים גרושות ואלמנות. אם יש בשכונה שלכם ילדים כאלו, תתעניינו בהם

עד היום אני חובקת באהבה טלפון חמוד כזה, מה שנקרא בפי כל "טלפון כשר", ויורשה לי להוסיף לו את התואר שמגיע לו באמת: "הטלפון המחכים"

שכנתי, בת-דודתי, ברכה, מההלם, ולמרות היותה קטנה, אזרה אומץ ורצה לאבי ז"ל, ואמרה לו בשקט וברעד: "צפורה נפלה לבור". לעילוי נשמתה

הם יספרו לנו את הסיפורים בגרסה המקוצרת, ולא ילמדו אותנו איך להחזיק מעמד. איך לעבור יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה כשהגלות הפרטית שלנו לא נגמרת. והסוף לא נראה באופק

יש מצבים שהיד שלי נכנסת לכלוב. מסדרת את זה, מלטפת את ההוא, מכניסה אוכל. כעבור שעה, אם אכניס שוב את היד, הם יתנהגו שוב כמו זרים... שכחו אותי. תובנות מאוגרים, מי היה מאמין...

סיבוך שכמעט נגמר בהפלה, ועוד ועוד מומים שהתגלו בבדיקות. זה נראה חסר סיכוי. אבל אצל ה' יתברך הכל אפשרי

אנחנו חושבים - מי אני, ומה כבר תשפיע התפילה שלי על המצב המסובך כל כך?... גדולי הדור... שהם יתפללו... שהם ילמדו... זה מה שישפיע! מה זה משנה מה שאני עושה?

לכל אדם יש המשהו הזה שמחייה אותו, שמקפיץ אותו למעלה. גם אם הוא עדיין לא מצא אותו ולא ער לכך, קיים בתוכו אותו הפוטנציאל להתעוררות הרוח גם ביום הקשה ביותר

מנסה להמשיך ללכת, ועוצר אותי מיד עוד אדם בתוך המתחם, "לא שמעתי את דבר התורה". ואני חוזר שוב על הכל, ומתגודדים שאר האנשים. מדהים מה שאפשר להוציא מיהודים בשבת...

מבט מעמיק על הצעדים אותם מבצעות רגליו המיומנות, שמתבייתות בין סלעי ההר, מגלה לו שבאותו דרדור לאחור צבר הוא תאוצה שכמוה לא הייתה

פסקו מחיאות הכפיים שבעבר סיפקו להם את ביטחונם העצמי וטרפדו את דימויים בעיני כולם, פסקו הפרסומות בשלטי חוצות אשר המחישו להם עד כמה הם נחוצים בעולם

אם תפנים את כלל המהלכים שנדרשו קודם ביצועה של העבודה בפועל - תוכל להאזין בעצמך לשינוי בצליל ה"תודה" אשר מפיך ישמע