מנוחה פוקס

זה הבית שלי. אם ההורים לא משתלטים על הילד, אני צריכה לסבול ממעשיו?

בפעם הבאה שתרצו לומר שילדכם עקשן, בדקו מה הוא מרוויח ומה הוא מפסיד

מצד אחד אני נותנת את הנשמה, מצד שני רוצים שלא אתערב ולא אחנך... זה הגיוני?

אחר כך אני שואלת את עצמי: "איך אקנה רק לליבי? ומה עם דסי? היא תקנא". האם באמת זה צריך להיות כך, שכל מה שאני קונה לאחד אני צריכה לקנות גם לאח?

אני אוהבת את כולם, כמובן, ונראה לי שבאותה מידה, אבל התשובה הזו לא מספקת אותם. מה עונים?

מי התחיל קודם? זה כנראה לא משנה. העיקר שאלו מפרים את אלו

לפעמים זה טוב, להסתפק במועט. אבל כשמדובר על השקעה עבור אחרים – כדאי גם קצת יותר

המילה "אבל" היא מילה חשובה, כשהיא מאפשרת לשני להחליט, ליהנות ממנה או ללכת אחורה

רוצים לתת למישהו אהוב מתנה משובחת? תנו לו את מתנת הזמן

אנחנו לא בנים יחידים בעולם. דעות ורצונות יש לכולם. בואו נצא מנקודת הפתיחה הזו

האם טוב שידעו הילדים משהו מתוך הדברים הללו, אולי לא נורא שישמעו מעט, או להחביא הכול ולשמור על הילדים תמימים?

יש כל כך הרבה ספרים אחרים, נפלאים, אבל בספריה – מה שמושך אותם אלו הסיפורים המפחידים. מה עושים?

אני מרגישה שכל הפקודות האלו מפריעות לי בשמירה על הילד ובהנאה ממנו. אני מתלבטת אם להתווכח עם כלתי או לא

בהתחלה צחקנו על החכמה שלו. אבל מאז, כל לילה, כשאנחנו משכיבים אותו, הוא לא מוכן לוותר ורוצה דווקא את סבא

אין לי כבר כוח לשמור עליו שם, אבל כשאני מוציאה אותו - הוא צורח צרחות אימים. מה עושים?

בעלי טוען שאני מפנקת את הנכד שלנו יותר מדי. האם זה נכון, או שאני צריכה לתת לו ולאהוב אותו כמה שרק אפשר?

ראי את ההבדל בין הדברים: גם פה וגם פה החזרת את הילד הביתה ובצדק. גם פה וגם פה יידעת אותו בכך שזה דבר יקר ושהוא בזבז את הכסף, שלא בצדק

ברגע שביקשנו סליחה זה מזה – ידענו שסלחנו באמת ובתמים, כי כל ילד הרגיש את היד של אבא בתוך ידו, וידע שאין כעס בעולם, אין טינה ואין מדון

היא מנהלת את הבית ביד רמה, אבל ללא שמחה בכלל. קשה לי לראות את הבית רציני כל הזמן, שקט, מסודר, אבל חסר משהו בהתנהלות

ההורים יכולים לבקש ממני כל יום לעשות משהו, ולא תמיד נוח לי, אבל כיוון שאני יודעת שהם סומכים עלי, אני נענית להם

אני סבתא דאגנית, חושבת כל היום על הנכדים שלי ועל הקשיים שלהם, ואיך הם יסתדרו. איך אוכל להירגע?

אני נדהמת מהחוצפה של נכדי בן ה-3, אבל כשאני מנסה לעזור – הבן שלי אומר לי לא להתערב בחינוך שלו... מה עלי לעשות?

הוא צחק לי בפנים וברח בידיים מלוכלכות לחדר השני... איך אגיב טוב יותר בפעם הבאה?

הם יודעים שאני לא עובדת, ולכן קוראים לי לעזור עם הנכדים בכל שעה. את הסבתא השנייה מכבדים יותר...

איך אוכל לגרום לנכד שלי ללכת לשחק בגינה, ולא להישאר צמוד אלי כמו איש זקן?

למה בתי לא מסכימה שאעזור לה עם הילדים? אני ממש נעלבת מהגישה שלה, ולא מבינה אותה

עד היום, כשמבטי נפגש בברבור הזוקף את קומתו, אני מרגישה מלוטפת

מרוב צרחות אני קוראת לאמא שלה בכל פעם מחדש. היא לא רוצה ללכת איתי, עם סבתא. מה עושים?

כלתי חושבת שהילד משחק מספיק בגן, ולא רוצה שיצא החוצה אחרי הצהריים. מה עלי לעשות?

בכל פעם שאנחנו יוצאים לטייל – הוא בורח אל הכביש. איך אוכל לפתור זאת בלי לכעוס עליו?