בתי מעירה לאחיה הקטנים. למה, ואיך עוצרים את זה?

בתי הגדולה, בת ה-10, היא כמו חברה שלי. אנחנו מדברות, מחליטות יחד, ומבצעות ביחד כל דבר. לאחרונה היא לקחה בעלות על הבית שלנו, וכל הזמן אומרת לאחרים מה לעשות. הילדים האחרים ממש מתרגזים על זה. איך עוצרים את זה?

התשובה נעוצה בעצם השאלה. ברגע שבתך היא כמו חברתך, ואתן עושות הכול יחד, כולל החלטות וביצועים, היא חבשה לראשה כובע שלא היה צריך להיות שם, והוא כובע השווה לכובע שלך. כובע האם.

נכון, זה מצוין להיות חברה של הילדה. אבל יש גם בעייתיות בעצם זה שאת שמה אותה במקום אחד אתך. את נותנת לה את כל הגושפנקא להיות מעל הילדים האחרים. ברגע שהיא קיבלה את המקום הזה, איזו סיבה יש לה לישר קו עם הקטנים? היא מרגישה את עצמה למעלה. היא מדברת כמו שאמא מדברת לילדים. היא מחליטה מה לאפשר להם ומה לא, בדיוק כמו אמא.

כל זה בסדר גמור, כל עוד זה לא מפריע לך. ברגע שמפריע לך הדבר, כי הילדים מתלוננים, יש לשנות משהו.

אולי צריך לומר לה שהיא יכולה לעמוד מול הילדים ולחנך אותם רק כשאת לא בבית, אולי להביא אותה לזה שהיא אחראית רק על תחומים מסוימים מול הילדים. אולי ללמד אותה איך לדבר אליהם כשהיא אתם ואיך לא.

ברגע שנתת לה תפקיד, את צריכה לקבל אותה עם הטוב ועם הטוב פחות, ולנסות להפוך את הלימון ללימונדה טהורה. (מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)