הן מקנאות אחת בשנייה, אז אני חייבת לקנות לכולן?

לפעמים קורה לי שאני נוסעת העירה ורואה בגד יפה. מיד מתעוררת בלבי המחשבה: "הי, זה מתאים בדיוק לליבי", ואני קונה אותו.

אחר כך אני שואלת את עצמי: "איך אקנה רק לליבי? ומה עם דסי? היא תקנא".

ואני חוזרת לחנות וקונה עוד בגד, שלא מוצא חן בעיני במיוחד, לילדה השנייה, כי אינני רוצה לגרום לאף אחת מהן לקנאה.

אני רוצה לשאול: האם באמת זה צריך להיות כך, שכל מה שאני קונה לאחד אני צריכה לקנות גם לאח? כי ממש בכל פעם קורה לי שאני מוצאת משהו לאחד, אבל לא יכולה להביא לו, כי לא מצאתי משהו אחר לאח השני...

* * * 

נכדים, וילדים בכלל, מתחילים לקנא זה בזה, כשאנחנו מתחילות להשוות ולהתפלפל.

קניתי לזה, האם אקנה גם לזה? מה הוא יאמר? איך הוא יסתכל על זה? מה הוא יחשוב עלי? אולי ייעלב שלא יקבל?

המחשבות הללו מביאות את הילד, גם אם לא שמע אותנו, להסתכל על אחיו ולקנא בו.

לעומת זאת, אם אנהג באופן טבעי - אסע העירה, אראה בגד יפה שמתאים לליבי, אקנה אותו ואגיש לליבי, ובינתיים יגיעו הילדים האחרים, ואני אומר להם:  "ילדים תראו, יצאתי היום העירה ופתאום ראיתי את הבגד הזה, מה אתם אומרים, נכון שהוא מתאים מאוד לליבי?" - הילדים האחרים ישתתפו. יביעו את דעתם, ויפרגנו.

כשאנחנו שלמים עם עצמנו, הילדים שלנו מרגישים שהכול טבעי ומושלם.

כשאנחנו לא שלמים עם עצמנו, לא בטוחים בעצמנו, וחושבים כל הזמן אם נהגנו נכון, גם הנכדים שלנו חושבים כמונו ומתחילים באותו רגע לקנא.

האם אנחנו רוצים שהם יקנאו?

ממש לא!

אם כן, בואו ונתחיל כבר מעכשיו לקנות לילדים בלי חשבון.

בלי חשבון?

זה לא מדויק.

איננו צריכים לחשוב כל הזמן במונחים של קנאה, אבל כן לשים לב שאיננו נצמדים לילד אחד באהבה רבה, ומצד שני, לילד השני, איננו מתייחסים כלל.