איך אפשר לסרב לשמור על הנכדים המתוקים?

אני סבתא טובה. מרבה לעזור לילדי, ושומרת על הנכדים כשמבקשים ממני.

הבעיה היא, שלא נעים לי לומר: "לא!".

ההורים יכולים לבקש ממני כל יום לעשות משהו, ולא תמיד נוח לי, אבל כיוון שאני יודעת שהם סומכים עלי, אני נענית להם.

איך אוכל לומר להם שאני לא יכולה, ללא הרגשת אשם?

* * *

לרבות מאתנו זה קרה.

מהרגע הראשון שנולד התינוק הכנסנו את עצמנו לעניינים.

צריך להרגיע את התינוק? מי אם לא סבתא תרוץ ותרגיע.

רוצה שהבת תישן בלילה – הסבתא לוקחת את התינוק לחדר שלה.

צריך ללכת לבית מרקחת – רק סבתא מסוגלת.

צריך לבשל אוכל מיוחד ליולדת – סבתא כבר מכינה...

סבתות רבות מרגישות שאם לא הן, העולם ייעצר מלכת. רק הן יכולות, מסוגלות.

רק בזכותן האם הצעירה תסתדר.

מרוב שאנחנו לקחנו על עצמנו את המטלות – כך ההורים הרגישו שהם מורידים מעצמם.

לאחר שלש-ארבע שנים, ההורים כבר נעשו תלויים בעזרתנו.

עכשיו, אנחנו מתחילות להרגיש שהמשא כבד עלינו.

אנחנו רוצות ללכת לחוג מסוים, אבל איך אפשר? הוא בדיוק בשעה שצריך לקחת את נועה מהחוג.

רוצות ללכת למסיבה של חברות, אבל לא ייתכן, באותו ערב הבת צריכה לצאת לבר מצווה אצל שכנים, ומישהו צריך לשמור על הנכדים.

כך אנחנו ממשיכות וממשיכות, ולא מבינות איך זה שהילדים מנצלים אותנו, ולא מאפשרים לנו לענות להם ב"לא".

האמת, רצינו מאוד לעזור לילדינו ולנכדינו, כיוון שאני באמת סבתא טובה ואוהבת.

אבל מרוב שרצינו, טעינו.

שכחנו את עצמנו.

שכחנו שגם לנו יש חיים.

שכחנו שגם לנו יש עיסוקים.

נפלט מזיכרוננו שגם אנחנו שווים משהו.

ועכשיו, לאחר שהרגלנו את הילדים שלנו ואת הנכדים שלנו, קשה לנו פתאום להרגילם למהלך שונה.

מה לעשות?

לעצור, לשים סטופ לדבר.

לשוחח עם ההורים ולהסביר להם בדיוק את זה.

שיש לנו חיים משלנו, ויש לנו נכדים, שאנחנו רוצים להיטיב אתם.

איך מיטיבים?

באופן שבו נותנים כמה שיכולים ומעוניינים, ולא נסחטים.

שיחה כזו תסדר את העניינים בצורה הטובה ביותר.

כך לא תפסידו, ואפילו תרוויחו מכל הכיוונים.

כי סבא וסבתא צריכים לתת בהנאה, ולא באנחה.