ה"בעל בית" ששינה את אמריקה היהודית: מי היה רבי יעקב יוסף הרמן?

ישנם תיאורים רבים בהיסטוריה על רבנים, שהגיעו לארץ שהייתה שוממה מיהדות וביצעו בה מהפכה. רבי חייא עלה מבבל ועשה שלא תשתכח התורה. באותו דור רב הגיע לבבל, ועשה שם גדולות ונצורות. אבל הסיפור שלנו עוסק ב"בעל בית", יהודי העובד לפרנסתו. לא הייתה לו תעודת הוראה, הוא לא מסר שיעורי תורה וגם לא פסק הלכות, ובכל אופן הוא שינה את אמריקה היהודית מן הקצה אל הקצה, בצורה שאף אחד לא יכל להאמין.

היום, כשאנחנו רואים בתי כנסת נפתחים בקיבוצי השומר הצעיר ושיעורי תורה במעוזי החילוניות, קשה לנו להבין את המציאות של אמריקה לפני מאה שנים. כאן בארץ אנחנו יודעים ש"כולנו יהודים". יש ויכוחים, יש דתיים ויש חילוניים, אבל אנחנו במקום של יהודים.

אמריקה של ראשית המאה העשרים, היא הייתה מכבש עצום של לחצים. מדי חודש ירדו אלפי מהגרים יהודים מן האוניות אל רציפי ניו יורק, עייפים מן הרדיפות במזרח אירופה, רעבים לביטחון כלכלי. הרחובות בלואר איסט סייד המו שפות זרות, בתי מלאכה פעלו מבוקר עד לילה, והמאבק היומיומי על פרנסה דחק הצידה כל עיסוק אחר. שבת הייתה יום עבודה. תלמוד תורה היה מותרות. כיפה ברחוב משכה לעג. נערים יהודים, שנולדו כבר באמריקה, ביקשו להשתלב במהירות בחברה החדשה. היהדות לא תפסה מקום בחייהם של יהודים, הם לא ידעו ולא זכרו במה הם יהודים. הם היו חלק מהקולקטיב של אמריקה – עשיית כסף, עבודה, מרוץ החיים, כור היתוך. לא היה זמן לעיסוק בארץ המוצא, מסורת ומנהגים עתיקים.

אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל רק אדם אחד ראה בין האפשרויות האלו גם את האפשרויות של חיזוק הדת. חיזוק הדת? באמריקה? אמירה כזו נחשבה לשטות, דבר בלתי נתפס ובלתי אפשרי. מי שראה את האפשרות הזו לא היה רב. הוא היה בעל בית, איש עסקים, אדם שפעל בתוך המערכת האמריקאית, אך הביא איתו מהגלות מחויבות מוחלטת לתורה ולמצוות. הוא לא השאיר את הדבקות במסורת מאחור, על האונייה או קודם לכן. הוא הגיע כמו יהודי מהעיירה, עם נאמנות בלתי מתפשרת להלכה ולמנהגי ישראל, ואמריקה? שתתמודד...

בימים בהם שבת נרמסה בשם ההישרדות הכלכלית, הוא קיבל על עצמו שלא לעבוד בשבת בשום תנאי. הדבר עלה לו במקומות עבודה, בהפסדים כספיים, בלעג חברים, אך בעיניו, ויתור ראשון היה פתח לוויתור כולל. בני ביתו ידעו כי גם במחיר מחסור – הבית נשאר נאמן לשבת. אין עבודה בשבת. בזמננו זה נשמע מובן מאליו, אדם דתי או מסורתי לא עובד בשבת. אבל באותם זמנים כולם עבדו בשבת, גם יהודים עם זקן וכיפה, מסיבה פשוטה מאד: פיקוח נפש. לא היו שירותי רווחה, לא קצבאות ילדים ולא רחמים, מי שרצה לחם – היה צריך לעבוד, ושבוע העבודה כלל את שבת, תרצו או לא תרצו.

שמירת השבת הייתה רק ההתחלה. מה עם חינוך? שוב, כשחוזרים לשם, זו שאלה מצחיקה. יש בתי ספר אמריקאיים, ולשם שולחים את הילדים. לא היה בית ספר יהודי אחד בכל ניו יורק. מדוע צריך בית ספר "יהודי"? אך רבי יעקב יוסף הרמן היה צריך, והוא שכר את המורה הפרטי הראשון שילמד ילדים יהודים תורה.

חתונות היו מעורבות באמריקה. אף אחד לא שאל למה, זו פשוט הייתה עובדה. אבל כשבתו של הרב הרמן התחתנה, האירוע היכה גלים: באמצע האולם (!) נמתחו קרשים ויריעות, "מחיצה" קוראים לזה. בכניסה עמדו הילדות הקטנות של הרב הרמן, עם פתק: "על פי התורה הקדושה יש להפריד בין נשים לגברים. נשים נכנסות בצד שמאל, וגברים בצד ימין"... חדשה מרעישה שלא נשמעה מעולם בניו יורק.

ביתו של הרב הרמן הפך לכתובת. תלמידי חכמים שהגיעו מאירופה, שליחי ישיבות, רבנים שעברו בדרכם, מצאו אצלו אוזן קשבת ותמיכה חומרית. היו אלה גדולי ראשי הישיבות: רבי ברוך בער ליבוביץ', רבי אלחנן וסרמן, רבי שמעון שקאפ. הוא זכה לפגוש ולהכיר את האנשים שיצרו את עולם התורה הליטאי. לא פעם היה פותח את דלתו ומזמין תלמידי ישיבות צעירים להתארח, לסעוד, לשהות חודשים ארוכים, אם נדרש.

הרב הרמן עמד בקשר מתמיד עם ראשי ישיבות ליטא, תמך כלכלית, גייס תרומות ועודד צעירים אמריקאים לנסוע ללמוד בליטא. בעיניו, מרכז התורה עדיין היה שם, והקשר חייב להישמר. עוד לפני שהיו שנוררים או דרייברים, תורמים ונגידים, היה הרב הרמן. הוא קישר בין בעלי עסקים ובין רבנים, הוא יצר את הנורמה של תרומות לישיבות שמגיעות מאמריקה.

הוא התכתב ונפגש עם גדולי ישראל, ראה עצמו שליח לחיזוק היהדות בעולם החדש. כאשר תלמידי ישיבות ליטאיות נאלצו לעקור, בעקבות מלחמות וטלטלות, הוא היה בין התומכים בהקמת מוסדותיהם מחדש על אדמת אמריקה. בכך תרם ליצירת תשתית שתאפשר את צמיחת עולם התורה האמריקאי.

הלוואר איסט סייד, השכונה היהודית המפורסמת של ניו יורק, קיבלה אט אט צביון יהודי. שלטים על "בשר כשר", בתי כנסת, ובראשם "תפארת ירושלים", שבו כיהן בהמשך הגאון רבי משה פיינשטיין. עולם תורה יהודי הלך ונוסד באמריקה.