מה עושים בל"ג בעומר? מהות היום מבחינה רוחנית

מה עושים בל"ג בעומר? שאלה רטורית. עושים מדורות, נוסעים לרבי שמעון.

אכן, אבל השאלה שלנו היא השאלה הרוחנית. מהי עבודת היום הרוחנית? שכן כל המנהגים היפים והטובים, הם רק היכי תימצי לעורר אותנו לעבודת היום הרוחנית.

קודם כל, זה יום ש"נוהגים בו קצת שמחה", כך כותב הרמ"א בהגהתו לשולחן ערוך. אז דבר ראשון – קצת לשמוח, לפחות קצת.

לפי תורת הסוד, ל"ג בעומר הוא גילוי של נקודת אור פנימית, בקיעה של סוד מתוך ימי דין, ויום שבו מתגלה כיצד גם בתוך תהליך של צמצום, בירור ותיקון, הולך ונבנה אור עליון המבקש להופיע בעולם. זה התבטא, כידוע, בגילוי אורו של רבי שמעון מתוך המגפה ומות התלמידים, וגם מתוך מותו שלו.

אבל התוכן הפנימי של ל"ג בעומר קשור קודם כל למקומו בלוח השנה, שכמובן אינו מקרי.

כדי להבין את מהות היום, צריך לשוב תחילה אל עצם ימי הספירה. פסח הוא יציאה מלמעלה. האור בא בבת אחת, בחיפזון, בלי הכנה מספקת מצד האדם. שבועות, לעומת זאת, הוא קבלת התורה מתוך כלי, מתוך מוכנות, מתוך מדרגה נפשית הראויה לקלוט את האור. כל ימי הספירה שביניהם הם ימי בניין. האדם איננו מוסיף בהם עוד ידיעה בלבד, אלא מברר את עצמו. זהו הזמן שבו הנפש עוברת תהליך של זיכוך, והמידות מסתדרות, מתאזנות, נכנעות ומתעלות.

בתוך המסלול הזה, ל"ג בעומר הוא יום "הוד שבהוד". הוד היא המידה שבה האדם מפסיק לעמוד במרכז, הוד הוא הכוח להשפיל את האני, להודות באמת, לפנות מקום, להסכים להיות כלי. לכן הוד קשור גם להודאה, וגם להכנעה. "הוד שבהוד" היא ההכנעה דקדושה, המדרגה שבה האדם מבין שכל האור שהוא מבקש לקבל יבוא דווקא כאשר יחדל להיות מלא בעצמו.

כל עוד האדם טרוד בהעמדת עצמו, בהוכחת עצמו, בהרגשת עצמו – אין האור העליון שורה בו בשלמות. האור העליון שורה במקום של כלי, וכלי איננו רק כוח או חכמה, אלא קודם כול ביטול. זהו עומק ההוד.

וזו מהות יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי, גדול מגלה פנימיות התורה. מפני שפנימיות התורה איננה ניתנת למי שרוצה להחזיק בה מתוך תפיסת בעלות. היא ניתנת למי שנעשה כלי, למי שנעשה ראוי לאור על ידי ביטולו.

זה בדיוק ההיפך מחטאם של תלמידי רבי עקיבא הראשונים, שהיה בהם שמץ גאווה. הם הרגישו בעלות על התורה, ולא כיבדו זה את זה, ולכן לא זכו להמשיך את מסורת רבי עקיבא, מה שזכה רשב"י.

ההכנה למתן תורה ולקבלת פנימיות התורה היא ענווה, הוד שבהוד, זכר לקרני ההוד של משה, שהיה עניו מכל האדם וזכה לקבל את התורה. ורשב"י הוא, כידוע, "משה שבכל דור".

אז מה עושים בפועל בשביל זה?

נמנה חמשה דברים שעולים מספרות בעלי המחשבה, הלכה למעשה.

1. קודם כל תודה

העבודה הראשונה של ל"ג בעומר היא עבודה של הודאה. להודות כפשוטו. לא רק לומר "תודה" בפה, אלא לעמוד רגע מול החיים ולהכיר בטוב. אדם חי ימים רבים מתוך הרגל. הוא מתפלל, לומד, עמל, דואג, מתאמץ, ולעיתים מאבד את כושר ההודאה. ל"ג בעומר הוא יום מתאים להחזיר את הנפש אל מצב של הכרת הטוב. להודות לה' על עצם החיים, על התורה, על הנפש, על כל מעט אור שיש. בתורת החסידות, הודאה היא תנועה של ביטול. כאשר האדם מודה באמת, ה"אני" שלו מתרכך, והוא נעשה כלי.

2. פנימיות לפי מדרגתנו

העבודה השנייה היא לימוד פנימיות התורה לפי מדרגתו של האדם. לטעום אפילו טעימה קטנה, זה מזכך את הנפש, מראה לנו כמה נשגבים העולמות הרוחניים. היום לכל אדם יש שייכות לפנימיות. אפשר ללמוד מאמר חסידות על רשב"י. אפשר ללמוד קטעי זוהר עם פירוש נאמן. אפשר ללמוד דברי מהר"ל, רמח"ל, בני יששכר, שפת אמת, צדקת הצדיק או ספרי חסידות על ספירת העומר, על נשמת התורה, על מעלת ישראל ועל עבודת ההכנעה.

3. יחס לחברים

העבודה השלישית היא תיקון היחס לחבר. היום ישנה תביעה מיוחדת לתקן את העניין. לראות כל יהודי בעין טובה, כמו פנימיות התורה, המסתכלת לעומק, ורואה במלים שנראות פשוטות – עומק אינסופי. כך גם פנימיות הנפש הישראלית, לראות כל אדם מצד הנשמה שבו. גם אם הוא נראה פשוט, המוני, ירוד, לא! הוא עמוק ויש בו פנימיות מלאה בטוב, היום אנחנו נראה אותה. היום נסתכל במבט של הוד.

4. שמחה דקדושה

העבודה הרביעית היא שמחה דקדושה. אמרנו ששמחים בו קצת, אבל בכל מועד יש השמחה שלו. בפסח אנו שותים ארבע כוסות כמלכים, בשמחת תורה רוקדים ומקיפים, בפורים שותים עד דלא ידע, ובל"ג בעומר שמחים שמחה דקדושה, משהו שקשור לפנימיות התורה, התוועדות חברים, שמחה שמתקשרת לעומק, לרעיון, לתחושה שאף על פי שהיום אינו חג גמור, יש לנו יכולת לקדש אותו בשמחה דקדושה.

5. תפילה על גילוי עיניים

העבודה החמישית היא תפילה על גילוי עיניים. הפנימיות, באופן כללי, לא רק תורת הסוד, צריכה גילוי עיניים, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". העיניים שלנו הרבה פעמים מכוסות וקשורות, מרוב הרגל. אנחנו עובדים ומתאמצים, מתייעצים ובודקים, אבל היום אפשר לעצור רגע ולהתפלל. זה הזמן. ההכרה שלא הכל אנחנו מבינים, שאנחנו צריכים להתפלל, שהסוד רחוק ועמוק ממנו, היא דווקא המפתח להגיע בסופו של דבר אל הסוד. סוד ה' ליראיו.