מזעזע: "יהודי אני בעל כורחם של יושבי שמיים!"

"שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד כי אונייה אחת באה בה מכת הדבר. בעל האונייה השליכם על היבשה מקום שאין שם יישוב, ושם מתו רובם ברעב, וקצתם נתאמצו ללכת עד שמצאו יישוב. ויהודי אחד בתוכם, הוא ואשתו ושני בניו, התאמצו ללכת, והאישה מאשר לא ניסתה כף רגלה הצג על הארץ נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים ונתעלף גם הוא, וגם שני בניו מתו מחמת הרעב. וכאשר הקיץ מן העילוף מצא שני בניו מתים. ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר: ריבון העולמים, הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי, תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמיים יהודי אני ויהודי אשאר, ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עליי! ואסף מן העפר ומן העשבים וכיסה הגוויות והלך לחפש יישוב".

סיפור מזעזע זה מספר רבי שלמה מווירגא, בספרו "שבט יהודה".

ב-31 במרץ 1492 חתמו פרננדו ואיזבלה על צו גירוש יהודי ספרד. הצו חייב את כל היהודים לעזוב את ממלכת ספרד עד סוף יולי 1492, אלא אם ימירו את דתם. ההערכות לגבי מספר המגורשים נעות בין כ-80,000 לכ-150,000 נפש. במקביל, עשרות אלפים נוספים המירו את דתם ונשארו כ"נוצרים חדשים", שחלקם המשיכו לשמור מצוות בסתר.

יהודי ספרד חיו בממלכה במשך מאות שנים, והיו מעורבים במסחר, ברפואה, בגביית מיסים, במלאכה ובתרגום. הגירוש התרחש בתוך פרק זמן קצר יחסית, מה שחייב מכירת רכוש בתנאים בלתי שווים, והוביל להפסדים כלכליים משמעותיים.

חלק מן המגורשים יצאו דרך נמלי אנדלוסיה והחוף המזרחי של ספרד. ההפלגות התבצעו באוניות מסחר רגילות, שלא נועדו להובלת נוסעים בהיקף גדול. הצפיפות הייתה גבוהה, תנאי ההיגיינה ירודים, ומקורות מים ומזון היו מוגבלים.

מקורות מן התקופה מתארים מקרים של התפרצות מחלות במהלך ההפלגות. כאשר התגלו תסמינים של מגפה, היו בעלי אוניות שסירבו לעגון בנמלים, מחשש להסגר, ולעיתים הורידו נוסעים לחופים מבודדים. חופים אלה לא תמיד כללו יישוב סמוך או אספקה סדירה.

האירוע המתואר ב"שבט יהודה" הוא אחד מאותם מקרים מזעזעים שהתרחשו באותם ימים: אונייה שנשאה חולים הורידה נוסעים במקום ללא יישוב. במצבים כאלה, פליטים שלא הצליחו לאתר יישוב סמוך סבלו מרעב ומחוסר מים. יש תיעוד ממקורות נוספים על מקרי תמותה כאלו בדרכים, הן ביבשה והן בים. אך כמו אותו יהודי שתיארנו בפתח הדברים, היו עוד אלפים רבים שלא נכנעו ולא התייאשו, הרימו את עצמם מן האפר ויצרו חיים יהודיים חדשים במקומות חדשים.

לאחר היציאה מספרד פנו המגורשים למספר אזורים, ורבים מהם פנו לפורטוגל. כ-60,000 יהודים נכנסו לשטחה, אך הם נפלו מן הפח אל הפחת: בשנת 1497 כפה המלך מנואל הראשון הטבלה המונית, ואסר על יציאה חופשית מן המדינה. אחרים פנו לצפון אפריקה – קהילות בפאס, תוניס ואלג'יר קלטו פליטים, לעיתים בתנאי מחסור; לאיטליה – ערים כגון נאפולי, ליוורנו וונציה שימשו תחנות מעבר או התיישבות; ובעיקר לאימפריה העות'מאנית – קושטא, סלוניקי, איזמיר ואדריאנופול קלטו מספרים גדולים יחסית. הסולטן באיזיט השני עודד התיישבות יהודית משיקולים כלכליים.

היהודים שנשארו בספרד ובפורטוגל, גם כשהעמידו פני מומרים, סבלו קשות ומרות. האינקוויזיציה הספרדית הוקמה בשנת 1478, ופעלה תחילה בעיקר נגד אנוסים. לאחר הגירוש המשיכה האינקוויזיציה לפעול נגד מי שנחשדו בקיום מצוות יהודיות בסתר. בפורטוגל הוקמה אינקוויזיציה מקומית בשנת 1536. משפטים פומביים, החרמות רכוש, מאסרים והוצאות להורג תועדו במסמכים רשמיים. חלק מן האנוסים נמלטו בהמשך לארצות אחרות באירופה ובמזרח הים התיכון.

המעבר מאזורי ספרד העירוניים לאזורי מעבר ולחופים לא מוכרים לווה בשינוי חד באורח החיים. פליטים שנאלצו ללכת מרחקים ארוכים חיפשו יישובים יהודיים קיימים או ערים בעלות אפשרויות מסחר, ולאורך כל התקופה סבלו יהודים קשות, ורבים מצאו את מותם לאורך דרכי הבריחה.

הספר "שבט יהודה" של רבי שלמה מווירגא, שחווה את האירועים על בשרו, כולל תיאורים של ויכוחים פומביים בין יהודים לנציגי הכנסייה, גזרות מקומיות, עלילות דם ופרטים על הגירוש. הספר משלב עדויות בעל פה עם תיאורים ספרותיים. הוא נחשב מקור ראשון במעלה להבנת המצב באותם ימים.

אמנם, לאחר מעשה, הגירוש מספרד והשלכותיו השפיעו על מבנה הקהילות היהודיות באגן הים התיכון ובאירופה במשך דורות, והביאו להיווצרות מרכזים חדשים של התיישבות, מסחר ויצירה תורנית. במאה ה-16 התבססו קהילות ספרדיות גדולות בסלוניקי ובקושטא. בסלוניקי הפכה האוכלוסייה היהודית לחלק משמעותי מן האוכלוסייה הכללית. בצפת התפתחה פעילות תורנית וכלכלית ענפה, ובקרב יוצאי ספרד נוצרו מסגרות קהילתיות על בסיס מוצא עירוני קודם: יוצאי טולדו (משפחת טולדנו), יוצאי ברצלונה, אנדלוסיה ועוד.