קיבל על עצמו ייסורים: מי היה רבי אלעזר ברבי שמעון?

יחד עם רבי שמעון, הסתתר במערה כידוע גם בנו, רבי אלעזר, המכונה בתלמוד "רבי אלעזר ברבי שמעון". יחד עמו למד תורה שלוש עשרה שנים, ויחד עמו יצא מן המערה, מתחילה בקפידא על אנשים שעוסקים בחיי עולם, ולאחר מכן בעין טובה ותיקון עיר טבריה. רשב"י אמר כי יחד עם בנו הם יכולים לפטור את כל העולם מן הדין. רבי אלעזר גם קבור יחד עם אביו הגדול, רשב"י, במירון.

ראב"ש למד אצל הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, יחד עם בנו של רשב"ג, רבי יהודה, שלימים נעשה נשיא ישראל בעצמו. רשב"ג כינה את ראב"ש "ארי בן ארי". הוא היה גם פייטן, והיו שסברו כי הוא הוא הפייטן הגדול רבי אלעזר הקליר.

רבי אלעזר ברבי שמעון היה גיבור גדול ובעל כוח. מסופר עליו במדרש שיר השירים, שפעם באו חמרים לקנות מספוא לחמוריהם בבית אביו רבי שמעון. בעת חנייתם ראו את רבי אלעזר אוכל כמות גדולה של מאכל, ולעגו לו. לקח רבי אלעזר את חמוריהם, הניף אותם באוויר, חמור אחד בשמאל ושני בימין, ועלה בסולם אל עליית הגג, ולאחר מכן אל הגג. יצאו החמרים, והנה הם שומעים קול געייה מעל ראשם, החמור על הגג נוער ונוער. אבל איך ניתן להוריד אותו? מי יכול לרדת בסולם כשחמור על ידיו? אמר להם רשב"י: פייסו את בני, ויוריד לכם. התנצלו החמרים, וראב"ש ירד מן הסולם טעון בשני חמורים.

במשך הזמן נתמנה ראב"ש על ידי השלטונות לתפוס גנבים יהודים. גנבים אלו עשו חילול ה' חמור וגם נזק גדול, והוא סבר שעונשם אכן מגיע להם. אלא שחכם גדול אחר, רבי יהושע בן קרחה, לא הסכים איתו, פגש אותו ואמר לו בחריפות: "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר את עם ישראל להריגה?". השיב לו ראב"ש: "קוצים אני מכלה מן הכרם", מדובר במזיקים. אך רבי יהושע בן קרחה השיב שזה תפקידו של בורא העולם, ולא תפקידנו.

יום אחד הלך ראב"ש ברחוב העיר, והנה כובס אחד רץ אחריו, וצועק לו בפני כולם: "חומץ בן יין". אמר ראב"ש: חצוף כזה, שקורא לחכם מחכמי התנאים בכינוי גנאי שכזה, ודאי רשע הוא. הכניסו אותו לבית האסורים. לאחר מכן נקף לבו של ראב"ש, אולי הייתה כאן רק נגיעה אישית, ובאמת לא הייתה האבחנה נכונה. הלך לבית האסורים כדי לנסות לשחררו, וגילה כי כבר הוצא להורג. התחיל ראב"ש לבכות, האם גרמתי להריגת אדם בחינם? אוי לי שעברתי על דברי החכם "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו"! אמרו לו הסובבים, לא מיניה ולא מקצתיה, אותו אדם היה רשע מפורסם, שעשה את כל העברות שבתורה כדי להכעיס.

למרות זאת, לא נחה דעתו של ראב"ש. אמר: רצוני לדעת אם נהגתי כשורה. נכנס ראב"ש למקום מיוחד שבו ביצעו אז ניתוחים, הורדם, ומגופו הוצאה כמות של שומן. הניח ראב"ש את השומן בשמש, כדי לראות אם יעלה רימה ותולעה. כאשר ראה שבשרו אינו מעלה רימה, קרא על עצמו את הפסוק "אף בשרי ישכון לבטח", ונחה דעתו שנהג כשורה.

למרות זאת קיבל על עצמו ייסורים. הייסורים היו קשים מאוד, ואשתו, שהייתה בת תלמיד חכם מפורסם (רבי שמעון ברבי יוסי), טיפלה בו במסירות. אמנם כאשר שמעה כי הייסורים האלו באו עליו מרצונו, ואם ירצה יוכל להירפא מהם, אלא שהוא חפץ בכפרת עוונות, הצטערה מאוד וחזרה לבית אביה. אך הקב"ה דאג לראב"ש. באותו זמן היטלטלה ספינה בסערה נוראה. יושביה טיכסו עצה איך להינצל, עד שגמרו ביניהם: "אם נגיע בשלום, ניתן סכום גדול של צדקה לרבי אלעזר ברבי שמעון". הם אכן ניצלו, וראב"ש יכל לשכור משרתים שיטפלו בו בזמן שסבל את הייסורים.

אחרי שנפטר, ציווה ראב"ש להטמין את גופו בעליית הגג בביתו בכפר עכברה שבגליל, וכך שכן גופו הקדוש עשרים שנה מבלי להיפגם. בני הכפר היו באים לביתו לשטוח את טענותיהם, והיו שומעים בת קול מעליית הגג. כל גופו הטהור נשאר שלם, מלבד אוזנו, ורבי אלעזר הסביר לרעייתו בחלום, שזה משום ששמע שביזו תלמיד חכם ולא מיחה כהוגן. כמו כן, כל השנים ששכנה גופתו בעליית הגג בכפרו, הגנה הגופה על הכפר מפני היזקן של חיות רעות.

חכמים רצו לקבור אותו במערת אביו הגדול, רשב"י, אך בני הכפר, שזכותו הגנה עליהם, לא הסכימו. בערב יום הכיפורים, כשהיו בני עכברה טרודים בהכנות ליום הגדול, הגיעו כמה חכמים לקחו את גופו של ראב"ש, והביאוהו אל מערת רשב"י.

ממאמריו של ראב"ש:

"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ)

"לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"א)

"אין לך אומנות פחותה מן הקרקע" (יבמות סג ע"א)

"כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה כאילו שופך דמים" (שם).

"אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" (נדה ל ע"ב)

 "הוי מקדים שלום לכל אדם" (דרך ארץ זוטא, פרק השלום).

"דרך ארץ קדמה לתורה" (ויקרא רבה ט, ג).