המהלך הנכון של החיים: פרשת בחוקותי בעקבות רש"ר הירש

פרשת הקללות שבפרשת בחוקתי מעוררת פחד, עונשים וקללות נוראים מתוארים בה. איך נכון להבין זאת?

רש"ר הירש עושה סדר בפרשה. הוא מראה כיצד אין מדובר ברשימת איומים שנועדו להפחיד, אלא בביטוי לסדר פנימי ומוסרי שעליו מושתת העולם. הקללות מגלות את עומק המציאות. הן לא משהו שהקב"ה סתם "מטיל" על עם ישראל, אלא גילוי איך העולם עובד, איך להינצל מכל הדברים הקשים העשויים להתרגש בעולם, על ידי הידבקות לרוחניות. "החיים האנושיים, הלאומיים והחומריים מקבלים את צורתם הראויה כאשר הם עומדים תחת חוקת ה', ומתפרקים כאשר הם מנסים להתקיים בלעדיה".

לא בכדי הפרשה פותחת בהתניה המפורסמת: "אם בחוקותי תלכו". הפתיחה הזו משקפת היטב את המסר: לא מדובר על קיום רשימת דרישות, אלא על הליכה בחוקות ה'. זו דרך שהולכים בה, מהלך של חיים, המהלך הנכון של החיים, שאם תלכו בו אזי הכל יהיה טוב ושפע ברכה. אם תלכו בדרך אחרת, זו דרך מסוכנת.

השפע המתואר בברכות - גשמים בעיתם, ארץ שתיתן יבולה, שלום בארץ, ישיבה בטוחה וריבוי העם - הוא צורת החיים הטבעית של אומה שחיה בהרמוניה עם ייעודה. כאשר האדם והחברה מיישרים את עצמם עם רצון ה', גם עולמם החומרי מסודר יותר, יציב יותר, פורה יותר. לא מדובר כאן ב"תמלוגים", בתוספת מיוחדת. מדובר בעולם כפי שה' ברא אותו, בצורה הנכונה והטבעית. מספק שפע, שמחה, ברכה, תנאים לחיים רוחניים מאוזנים. זה הדבר הבסיסי, וזה הכל. לא צריכים יותר מזה בעולם. התורה לא מבטיחה שנשב על הרים של כסף, כי אין בזה צורך. היא מבטיחה חיים שלווים והרמוניים, כאשר לא חסר שום דבר בטבע הארץ ובחיי המשפחה.

המסר העולה הוא שהתורה אינה מפרידה בין חיי רוח לחיי חומר. להיפך, כאשר חיי הרוח עשירים – חיי החומר עשירים, יש שפע וברכה, וזה רק מסייע לחיי הרוח להמשיך ולפכות. קיום המצוות אינו שייך רק לבית הכנסת או לבית המדרש, והגשם, היבול, הביטחון והשלום אינם שייכים רק לעולם החיצוני. חיי האדם הם אחד. עם שחי חיי צדק, קדושה ומשמעת אלוקית, יוצר גם תנאים הראויים לברכה. כאשר היחיד והאומה חיים נכון, המציאות כולה מתיישרת. הארץ נעשית פוריה יותר, החברה יציבה יותר, והחיים מקבלים איכות של שלווה ולא של מאבק תמידי.

לכן בין הגשמים ופריון השדות מופיעה הברכה הבאה: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". הכל חלק מאותו עניין. כאשר בני ישראל נותנים מקום לבורא העולם - הוא מתהלך בתוכנו, ואנו חשים שפע רוחני וגשמי, וזוהי השראת השכינה. אין לדמות זאת לשופט בבית המשפט הגוזר תקופות של ענישה, אלא לאב השוכן בתוך עמו ובין ילדיו. כאשר האב בבית, הכל על מי מנוחות, אבל אם מכעיסים אותו ומתעלמים מקיומו – הוא הולך, והכאוס מתגבר בבית, חלילה. הברכה היא נוכחות ה'.

הקללה היא ההיפך, היא עזיבת ה'. עזיבת הרוחניות מביאה את ההתפוררות. עם שאין לו עבר – אין לו עתיד. הרובד הגשמי, שנראה יציב, הוא שברירי. הוא יושב על רובד רוחני. שמיטת הרובד הרוחני תביא להתפוררות הרובד הגשמי.

דבר נוסף שהתורה מלמדת אותנו: התהליך הוא מדורג. כמו שה' מאריך אפו, כך גם המציאות מתנהלת בצורה איטית. יש סדר למאורעות. התורה מתארת שבעה שלבים, שבירה הולכת וגוברת. ככל שהאדם מסרב לשמוע, ולהבין שההידרדרות מגיעה בגלל הפניית העורף לבורא, ההידרדרות תמשיך.

ישנם עמים שיכולים לחיות אלפי שנים על פני האדמה מבלי כיוון רוחני. הם נשארים על אדמתם, משום שאין להם תפקיד עבור כל האנושות. אבל לבני ישראל יש תפקיד, ולכן הם אינם יכולים להישאר בארץ ישראל תוך הפרת הייעוד והתפקיד שלהם. כאשר הם מפנים עורף לנוכחות הבורא, הארץ מפנה להם עורף, והם יוצאים למסע ארוך של גלות. המסע הזה הוא הקמת הברית. הוא מזכיר להם את תפקידם, עד שהם זכאים לחזור לארץ.

ה' מבטיח "וזכרתי את בריתי", הברית לא נשכחת. בזמן הגלות ה' דואג שהארץ לא תתיישב על ידי אחרים, אלא תמתין לבני ישראל עד שיהיו ראויים לה.