האלבנים נגד הנאצים: ההתחייבות שהצילה יהודים ממוות

בערב חורפי אחד של שנת 1943 דפקו חיילים גרמנים על דלת אבן כפרית בהרי אלבניה. בתוך הבית ישבה משפחה מוסלמית סביב האח, ולצדה משפחה יהודית שנמלטה מיוגוסלביה. רגע לפני הדפיקה בדלת, הילדים היהודים הולבשו בבגדי כפריים אלבנים, וכל בית האבן הקטן עצר את נשימתו. בעל הבית פתח את הדלת והכריז: "אין כאן אף אחד לא מקומי, רק הילדים שלי".

הסצנה הזאת – שתועדה למשל בסיפור משפחת וסלי, שהסתירה שתי משפחות יהודיות מעל הרפת בכפר קרויה – חוזרת בגרסאות שונות בעשרות כפרים ועיירות ברחבי אלבניה.

כדי להבין מדוע הייתה אלבניה המדינה היחידה באירופה שיצאה ממלחמת העולם השנייה עם יותר יהודים ממה שהיו בה מתחילה, צריך להיכנס לעולם המושגים של התרבות האלבנית – ובעיקר להכיר מושג אלבני אחד בשם: "בֶּסָה".

על פי המסורת האלבנית, בֶּסָה היא "מילת כבוד" – התחייבות מוחלטת לשמור על הבטחה, גם במחיר חיים. מי שנתן בֶּסָה למישהו, חייב להגן עליו, להאכיל אותו, להסתיר אותו ולהיות נאמן לו ללא תנאי. הפרת בֶּסָה נתפסה במשך דורות כבגידה קשה, שעלולה להביא לחרם או אף לנקמת דם.

הקוד הזה קבוע בקאנון – קובץ החוקים המנהגיים של האלבנים, שהסדיר במשך מאות שנים את יחסיהם של אנשים, משפחות ואורחים. הקאנון לא עסק רק בסכסוכים ודם, אלא גם באחריות כלפי מי שמבקש מקלט: אורח, פליט או נרדף. מי שנכנס לביתך – כך הורה הקאנון – הופך לבן חסותך. כל פגיעה בו היא פגיעה בכבודך.

מעבר למנהג הבסה, היה באלבניה גם רקע ייחודי של קבלת השונה. המלך זוגו, שמלך במדינה בראשית המאה ה-20, דיבר רבות על שוויון לכל הדתות. דיפלומט אמריקאי ששירת באלבניה בשנות ה-30 כתב שאין בה "שום זכר לשנאה דתית", למרות הפיצול הדתי הפנימי: חיו בה נוצרים, מוסלמים ויהודים.

כאשר פלשו הנאצים למזרח אירופה, הרגישו היהודים בטוחים יותר באלבניה, והבינו שהחברה האלבנית תחפה עליהם. מספר היהודים באלבניה ערב המלחמה עמד על כ-200 בלבד (לפי הערכה של הצורר אייכמן, שעקב באדיקות אחרי מספרי היהודים), אך במהלך השנים 1938-1943 זרמו אליה פליטים מגרמניה, אוסטריה, יוגוסלביה יוון וארצות נוספות. האוכלוסייה היהודית תפחה לכ-1,800 נפש; בניגוד לרוב אירופה, כמעט כולם שרדו.

איך זה נראה בפועל? משפחות כמו וסלי, חוג'ה, פילקו ואחרות פתחו את בתיהן בפני יהודים זרים, הסתירו אותם חודשים ושנים, חלקם מעל רפתות, חלקם במרתפים, חלקם כ"קרובי משפחה" בדויים. ילדים יהודים הולבשו בבגדי כפריים מוסלמים, למדו לומר "בְּסְמִלְלַה", ויצאו לשחק בחצר בזמן שהמבוגרים נותרו חבויים. כאשר נשאלו לימים מדוע סיכנו את חייהם, רוב המצילים השיבו: "היה לנו אורח. נתנו בֶּסָה. בלתי אפשרי להסגיר אותו".

בעוד שבמדינות אחרות מוסדות רשמיים שיתפו פעולה עם מדיניות הגירוש, באלבניה נוצרה תופעה הפוכה: פקידים זייפו מסמכים, כפרים שלמים שיתפו פעולה ב"סיפור כיסוי", ומשפחות מוסלמיות ונוצריות הסתירו יחד פליטים יהודים.

עד היום הוכרו למעלה משבעים אלבנים כחסידי אומות העולם – מספר קטן יחסית, המייצג תופעה רחבה יותר: רבים כלל לא ביקשו הכרה, משום שמבחינתם לא עשו שום דבר יוצא דופן. הם רק שמרו על בֶּסָה.