כל התכנים של הרב משה שיינפלד

בפרשת השבוע מסופר על מאבקו של יעקב עם איש אלמוני. אבל התורה אינה חושפת את זהותו של אותו מתאבק נסתר, מה הייתה מטרתו, או מדוע הוא חושש מהשחר. מבאר הרש"ר הירש: המאבק הוא עם היצר הרע – והשחר הוא השכל. כשאנו רק מתבוננים במעשינו ומתמקדים בהשלכותיהם, עולה השחר על הכרתנו המעורפלת – ופיתוייו של היצר הרע מתפוצצים כבועת סבון

מעשה באליהו הנביא שהלך עם חסיד אחד בדרך, ועברו על יד נבלה של בעל חיים. אמר אותו חסיד, כמה מסריחה נבלה זאת. אמר לו אליהו הנביא, ראה כמה לבנות שיניה. אחר כך עברו על יד אדם חוטא, ואליהו הנביא מיד סתם את חוטמו. אבל אותו חסיד – לא הריח שום ריח רע. המציאות האמיתית של העולם היא המציאות הרוחנית

היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות – הן לדמעות שאנו בוכים בתפילה או צער, והן לאלה שגרמנו, חלילה, לזולת לבכות. כל הדמעות האלה נספרות על ידי הבורא, אחת אחת, ואינן הולכות לאיבוד. ואיך השפיעו על העולם הדמעות שבכה עשו? דבר תורה לפרשת תולדות

פרשת "חיי שרה" עוסקת בשני נושאים מרכזיים: פטירתה של שרה אמנו, ונישואי יצחק ורבקה. ב"קו התפר" שבין ההלוויה לנישואין, כותבת התורה: "ואַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, והשם בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". אברהם הרגיש בכל מצבי חייו, יהיו אלה המצבים הכי קיצונים, כמו פטירה ונישואין, שהשם ברך אותו בכל. זו צוואתו של אברהם אבינו. זו ההרגשה האמורה ללוות את היהודי בכל דרכיו

כולנו מכירים את התופעה, שכאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. אבל האם ניתן להגיע למצב כזה גם בצד הטוב? האם החשק לדבר שבקדושה יכול להתגבר כל כך על האדם, עד שאיבריו אינם מחכים לצד השכל אלא פועלים מעצמם?

בימים נוראים כאלה, הנחמה שלנו היא שמול ישמעאל עומד יצחק. יצחק, על שם הצחוק שצחקה שרה כששמעה שעומד להיוולד לה בן בגיל תשעים, ובעלה בן מאה. וזוהי מהותו של העם היהודי – צחוק, נגד השכל ונגד ההיסטוריה. וכאשר תבוא בקרוב הגאולה, גם פראותו של ישמעאל תתמוסס אל מול צחוקם המהדהד של יצחק ושל האמונה היהודית העיקשת

כשנח בנה את התיבה, הוא ידע בבירור, שלא התיבה היא שתציל אותו, אלא רצון האלוקים בלבד. רצון הבורא זהו "קרש ההצלה" היחידי, המסוגל להציל את האדם מפני המבול. מי יודע מכמה "מבולים" היינו יכולים להינצל, לו היינו בונים לעצמינו תיבות

גם ביומו האחרון, משה רבנו המשיך להשתנות. ללכת, לצאת מהמקום בו היה, מדפוסי החשיבה, ולעשות עוד צעד קטן, אל עבר עולם התשובה. כך גם אנחנו – עם קשה עורף – יכולים לרכך את קשיות עורפנו, לרכך את ליבנו. בפרט בימי הדין והרחמים

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – אומר הרמב"ם, זוהי מצוות התשובה. כולנו רוצים להיות טובים יותר בשנה הבאה. התורה קוראת אלינו: "לא בשמיים היא!" לא צריך לקפוץ לשמיים בכדי לשוב בתשובה. על כל אדם לעשות את הצעד הקטן, מתוך המשבצת בה הוא נמצא. כאן ועכשיו – בואו נתחיל לצעוד בדרך חדשה, בצעדים מדודים וזהירים. דבר תורה לפרשת ניצבים

אנשים רבים רודפים אחרי סגולות, להצלחה בכל תחומי החיים. אבל חז"ל אומרים בפשטות: "גדול כוח מתנות עניים, שהופך מידת הרוגז לרחמים". בימים אלו, ימי ההכנה ליום הדין, אומר הקדוש ברוך הוא: אני רוצה לפנות אל הצדקות, אולם האם גם אתם פונים אל הצדקות? אני רוצה לדון אתכם לכף זכות – האם גם אתם דנים לכף זכות?

"אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים". אנו נוטים לחשב חשבונות שונים ומשונים, שאין ביניהם לבין המציאות מאומה: לדוגמא, החישוב של מצוה "גדולה" ומצווה "קטנה". אדם לעולם לא ידע – לפחות בימי חייו כאן בעולם –אילו 'מעגלים' הוא יוצר עם כל מצוה. לכן על האדם להשתדל לשמור ולקיים את כל המצוות, ללא חישובים

פירוש הספרי בפרשתנו מלמד אותנו כי ביטול ההזדהות עם הזולת – זהו גרעין העלול להכות שורשים של ניכור, שנאה ואכזריות, עד כדי רצח. מכאן אנו לומדים על חשיבותו של כל דבר קטן – מצווה קטנה או מעידה קטנה – להמשך הדרך

לא לכולם יש בכל רגע נתון ממון מיותר לצדקה. אולם ישנה צדקה מהודרת ביותר, וזמינה לכל אדם בכל רגע נתון. הארת פנים, חיוך, הזדהות, מילה טובה, לטעת תקווה בלב אדם חסר כל – לכל אלה קוראת התורה "לתת את נפשנו". ואין שיעור לגודל הצדקה הזו

מלמד אותנו רש"י, שהסיבה שהיה על העם ללמוד את התורה ממשה ולא מאדם אחר, היא שמשה הצטער ומסר את נפשו על התורה. לימוד בצער, לימוד מתוך קשיים וניסיונות, הוא לימוד מסוג אחר לגמרי. ואם רק נזכור שהבורא מרגיש את צרתנו אף יותר מאיתנו עצמנו – לעולם לא נרגיש לבד, גם בזמנים הקשים

תכונת השכחה שהטביע בנו בורא עולם, היא חיונית מאוד. כך קל לנו יותר לפתוח "דף חדש", ולהתגבר על משקעי העבר. יחד עם זאת, בורא עולם מצווה אותנו ללכת לפעמים נגד טבע השכחה. לא מדובר בשכחת השכל, אלא בשכחת הלב. כאותן טיפות אשר בכוח התמדתן מחוררות את האבן, כך מצווה ועוד מצווה, לימוד ועוד לימוד, מטפטפים לתוך תודעתנו את האמת

בפרשה זו מובאים דברי הפרידה של משה רבינו מהעם, לפני כניסת העם לארץ ישראל. בימי בין המצרים מהדהדים דבריו של משה: מצוות התורה לא רק שאינן מגבילות, אלא רק דרכן יכול אדם לצאת מהמצר אל המרחב. לא כל מה שנראה מרחב הוא אכן מרחב. בן חורין אמתי הוא אדם המסוגל להגביל ולתחום את עצמו. "בצר לך... ושבת עד ה' אלוקיך, ושמעת בקולו"

כאשר אדם כועס, הוא מרגיש שכוח זר 'משתלט' עליו, הוא מרגיש שה"אני" האמתי שלו נעלם, ובמקומו שולט מישהו אחר. בדרך כלל, בזמן שהכעס שולט, לא מרגישים את הזרות הזו, רק אחר כך, כשקצת מתחילים להירגע, וה"אני" חוזר, פתאום מבינים מה קרה. החכמה היא לא לתת ל"אני" לברוח. דבר תורה לפרשת מטות-מסעי

כיצד יכולים אנחנו, דור שנולד אל תוך הגלות הארוכה, להתאבל על חורבן בית המקדש שלא הכרנו? פרשת השבוע מגלה לנו, עד כמה חזק הקשר בין הקדוש ברוך הוא ובינינו. גם אם אנו מרגישים אבודים – בגלות כללית או בגלות אישית – שכינתו מלווה אותנו, עד הגאולה

מי מתלמידיו של אברהם אבינו? ומי מתלמידיו של בלעם הרשע? המשנה בפרקי אבות מלמדת אותנו את שלושת העיקרים של תלמידי אברהם: עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה. מה זה אומר? ואיך חותרים לשם? דבר תורה לפרשת בלק

נשיכת הנחש שבפרשתנו מזכירה לנו מכמה קושי וכאב מציל אותנו השם בכל רגע, ואנחנו לא מבחינים. אם נזכה לראות איך ידו הטובה של השם שומרת עלינו, נמצא את הרפואה לנשוך הנחש – התרופה שמביאה לחיים בהירים ואמיתיים