כל התכנים של הרב משה שיינפלד

מהי הסיבה שגרמה לדיבורים אסורים? פטפוטים בעלמא, כאותה ציפור המצפצפת ללא הרף. כשאדם מדבר "סתם" ומפטפט ללא הרף על דברי הבל, מהר מאוד הוא עלול להגיע לדיבורים אסורים כלשון הרע ורכילות

בזמן הזה, שאין לנו עדיין בית מקדש ועבודת קרבנות, התפילה היא במקום קרבן. כשאדם מניע את שפתיו למטרת דיבורים של לשון הרע, רכילות והוצאות דיבה, היאך הוא מעיז "להקריב בשפתיו קרבן" ולהתפלל לאלוקים שיאריך את ימיו בטוב ובנעימים?

אומר רש"י בפרשתנו: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה – למה אתה בוש, לכך נבחרת". כשמשה רואה שאהרן מתבייש מלגשת אל הקודש פנימה, הוא אומר לו שעצם הבושה שלו – היא הסיבה שבגללה נבחר לשרת בבית השם. רק כך הוא יכול לעשות את העבודה – נקי מכל טיפה של אגו

מה עניין קורבן התודה? מסביר האור חדש: בגאולה העתידה, יתברר שכל מה שנדמה היה לאדם כייסורים – היה טוב גמור. רק לעתיד לבוא יתבטלו קוצר ראייתנו והגבלות שכלנו, ונזכה למבט נכון על כל מה שעבר עלינו במשך החיים. אז נבין שכל משעולי ומבוכי חיינו הובילו אותנו אל ייעודנו, להנאתנו ולטובתנו

משה לא נכנס אל תוך המשכן, עד שהשם קרא לו. המדרש כותב, שאם משה היה נכנס בלי שאלוקים קורא לו, כל מעלותיו היו בטלות לעומת חוסר דרך ארץ זה. יש בעולם הרבה אנשים חכמים. השאלה היא לאן החכמה לוקחת אותם, והאם הם פולשים באמצעותה למחוזות לא להם. לכבוד משה רבנו, שיום הולדתו ופטירתו ז' אדר

אדם מחליט להתחיל לבנות את בניין אישיותו ולהתקדם ברוחניות. אולם לפתע הוא נכשל ונופל. הוא מקים את עצמו שוב, ושוב הוא נופל. התורה מחזקת את האדם ואומרת לו – הנה, המשכן נבנה ופורק, נבנה ופורק – פעמיים-שלוש בכל יום – עד שהצליח משה להעמידו. כך גם אתה. דבר תורה לפרשת פקודי

בורא עולם מתנהג עם האדם במידה כנגד מידה. כאשר אדם יוצא מה"אגו" האופף אותו, פונה מעיסוקיו ומעורר רחמים עבור חברו – כמו הכרובים, המלאכים במקדש, הפונים איש אל אחיו –גם בורא עולם "פונה מעיסוקיו", מאזין לקול תפילת אותו אדם, וממלא את משאלות ליבו. דבר תורה לפרשת ויקהל

מה אנחנו בעצם אומרים ב"נשמת כל חי"? אם אין באפשרות האברים שלנו להודות לבורא –האברים הללו הם שיודו לבורא. האם אין כאן סתירה? התשובה היא, שזה אמת וזה אמת. אין ביכולתנו להודות לשם יתברך – אולם מחובתנו להודות לו עם הכלים המוגבלים שכן יש לנו, במקסימום האפשרי. במחצית השקל שלנו. דבר תורה לפרשת כי תשא

"כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות". למה בכה רבי יוחנן? בכל מעשה, גם מעשה שנראה כטוב – מעורבים גם טוב וגם רע. אני רואה ומרגיש את שתי הדרכים – גן עדן וגיהנום, הסביר לתלמידיו. שתיהן תופסות מקום במחשבתי ובלבי. אז איך לא אבכה?

אנחנו מתחילים לקרוא את פרשות בניית המשכן, ומגלים, פרשה אחרי פרשה, שכל חלק במשכן מסמל חלק נוסף בפאזל החיים. החיים הם כה נסתרים ומעורפלים, העולם מעלים את תכליתו, והמשכן הוא כאלומת אור עוצמתית המאירה אל תוך האפלה

כשעם ישראל היו משועבדים לפרעה, הם עבדו בעבודת לבנים קשה, כדי לבנות את עוצמת ממלכת פרעה. אלוקים הוציא אותם ממצרים כדי שיעבדו בעבודת "לבנים" רוחנית. בני ישראל קיבלו את הזכות להמשיך בעבודה – אבל הפעם, לצורך בניין מלכות שמים עלי אדמות

במעמד הר סיני מצווה אותנו הבורא: לא תרצח. וכי התכוונו לרצוח? אומרים לנו חז"ל, "כל המלבין פני חברו ברבים, כאילו שופך דמים". זוהי השקפת התורה – הלבנת פנים, יש בה משום רציחה. כשהתורה מצווה "לא תרצח", היא מבקשת להתרחק עד הקצה האחרון של רציחה, ששום ברזל לא יונף על "מזבח האדם", אפילו לא מחט

כשהלב שלם, לא תמיד צריך מעשים שיוכיחו זאת. כשבני ישראל עמדו על שפת הים, משה אמר: "השם יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". אלוקים עושה לכם הכל מאהבה, אל תעשו כלום. אם נבקע את השלשלאות הנועלות את נשמתנו – בורא עולם יבקיע את חומות הגלות. דבר תורה לפרשת בשלח

למה יצר הרע כל כך שמח, כשאנו נותנים לו אחיזה בפינה אחת קטנה בחיינו? ומדוע דווקא אנחנו, כיהודים, יכולים ללמוד לחיות בשלום עם הלא נודע? בפרשיות גלות וגאולת מצרים טמונים סודות גדולים באשר למלחמת האדם מול יצרו

אחד מענפי החינוך שמרבים לשאול עליו, הוא נושא הענשת ילדים. ישנם הסוברים, שעיקר החינוך נעשה על ידי ענישה. דעה זו הינה מוטעית ביסודה. עונש צריך להיות האמצעי האחרון בחינוך. אם נקודת המבט היא מתי צריך להעניש את הילד – זו גישה מעוותת, השומטת את הבסיס מכל חינוך בריא

למה שלח השם את משה רבנו לפרעה, כאשר התוצאה הייתה רק הכבדת העבודה? כותב הרש"ר הירש, שזו הייתה כוותנו של הקב"ה. הגילוי במלואו של חוסר האונים והייאוש, כשיתייצבו משה ואהרן מול העם חסרי אונים – אז יתברר שהאדם הוא רק מכשיר, והגאולה האמיתית תוכל להתחיל. דווקא כשאפסה התקווה האנושית, מופיעה ידו של בורא עולם

מרגעי הפרידה של יעקב אבינו מילדיו, אנו לומדים מסר חשוב: אותו חסד משמיים שקרע עבורנו את ים סוף – הוא זה ששם כיכר לחם על שולחננו. עלינו להודות על הקיום היומיומי, ממש כמו על ההצלה ברגעי המשבר. אומר המדרש: "מה גאולה פלאים, אף פרנסה פלאים. מה פרנסה כל יום, אף גאולה כל יום"

אנחנו רגילים לחשוב על שלום בין מדינות או בין אויבים. אבל ישנו שלום פנימי יותר – בתוך האדם, בין מידותיו ותכונותיו, כך שלכל תכונה מקומה וזמנה. ומהו השלום העמוק ביותר? לדעת בבירור שכל מה שנמצא בעולם מונח במקומו המדויק. הכל מעשה ידיו של אב הרחמן. וכך אמר יוסף הצדיק לאחיו: "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹקִים"

פרשת מקץ מבטאת את הניגודיות שבחוויה האנושית: חומר מול רוח. יוסף הצדיק בחר ברוח. גם אנחנו יכולים לבחור נכון, אם נזכור שנשמתנו דומה לפח השמן: גם אם אדם מרגיש אטום וטמא, כפי שהחשמונאים מצאו את בית המקדש, עליו לדעת, שאם יחפש, הוא ימצא את הנקודה הפנימית הטהורה – ממנה יאיר מחדש את חייו ונשמתו

כולנו רוצים לחיות בשלווה, לשבת מול הנוף עם כוס קפה. אבל לא זה תפקידנו בעולם – וכמה שנקדים להבין זאת, כך ייטב לנו. עם ישראל נבנה מתוך קשיים. האמהות היו עקרות והאבות עברו מסלול אתגרים וכאבים. כאשר אדם יושב במקום ואינו מתקדם בעבודתו הרוחנית, אזי יקפצו עליו קשיים, שיגרמו לו ללכת ולנוע. אבל כשאדם הולך, נע, מתקדם ברוחניות – הוא פוגש מלאכים בדרכו