להיצמד לבורא ולהיבנות מהקושי: דבר תורה לפרשת עקב

פרשתנו – פרשת עקב, כותבת כך: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ השם אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ, לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו אִם לֹא" (דברים ח, ב), "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ,  כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, השם אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ (ה). המילה "לנסתך" היא מלשון נס והרמה (מתנוסס). כלומר, מטרת הקשיים היא להרים את האדם.

מי לנו בעל ייסורים גדול יותר מאיוב, עליו הכתוב אומר: "וַיֹּסֶף השם אֶת כָּל אֲשֶׁר לְאִיּוֹב לְמִשְׁנֶה" (איוב מב, י). איוב הרוויח כפליים ממה שהיה לו בעבר, בזכות מסכת הייסורים שהוא עבר.

בפרשת "דברים", מוכיח משה את בני ישראל על כך שהם בקשו ממנו שימנה אנשים אחרים שילמדו אותם את דבר השם. כך הוא אומר: "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א, יג). בני ישראל ענו לו: "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת" (יד). רש"י כותב: "היה לכם להשיב, רבינו משה! ממי נאה ללמוד? ממך או מתלמידך? לא ממך שנצטערת עליה?" כלומר, משה מוכיח אותם על כך שהם לא דחו את הרעיון למנות אנשים אחרים שילמדו אותם.

כעת נשאל: מדוע ישנה עדיפות ללמוד תורה ממשה עצמו? התשובה לכאורה פשוטה, שהרי אינו דומה לימוד תורה ממשה, ששמע את הדברים מפי הבורא בעצמו, מאשר לימוד מ"כלי שני". אולם נשים לב שרש"י כותב לא כך: משה אומר להם, שהסיבה שהם צריכים ללמוד ממנו ולא ממישהו אחר הוא מפני שמשה הצטער ומסר את נפשו על התורה ("וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי" - דברים ט', ט').

מדהים הדבר. לימוד בצער, לימוד מתוך קשיים וניסיונות, זהו סוג לימוד אחר לגמרי, ועל כך משה מוכיח אותם, שהם לא רצו ללמוד תורה ממי שהצטער עליה.

כאשר יש לאדם ניסיונות וקשיים – הוא מתחיל לזוז ולהתקדם. כל עוד האדמה נותרת חרוכה, סדוקה ויבשה, היא איננה מסוגלת להניב פירות. כשטיפת המים מרפאת את סדקי האדמה ומרווה את צימאונה, האדמה מתחילה "להתעורר" ולהניב פירות. שגרת החיים עלולה לגרום לאדם להיות "יבש, סדוק וחרוך", וממילא לעמוד על מקומו ולא להתקדם מאומה באישיותו. הפוטנציאל הטמון בתוך כל אדם הוא אינסופי, אולם פעמים אדם מוכרח שמשהו מבחוץ "יעיר" אותו. כשבאים על האדם ייסורים, קשיים ואתגרים, הוא מתחיל לנוע ולזוז קדימה.  

לא זו בלבד. ייסורים גורמים גם לפרופורציה נכונה על החיים. בזכותם - דרכו של אדם ברורה יותר, מוארת יותר, הוא מבין מה חשוב ומה חשוב פחות.

נסיים עם רעיון נפלא המובא בספר "משך חכמה", שיעזור לנו להתמודד מול ניסיונות. פרשתנו מביאה את הפסוק: "אֶת השם אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק, וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". מפרשי התורה שפכו דיו רב עבור הבנת שתי מילים אלו: "ובו תדבק".

ה"משך חכמה" על פסוק זה אומר, ש"ובו תדבק" זהו ציווי על מידת הביטחון, כאותו ילד הנצמד ונדבק לזרועות אמו ורק כך הוא מרגיש בטוח. וזה לשונו הזהב: "כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדווה והחולי... ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם וכביכול בכל צרתם לו צר, והוא בעל היכולת האחד, האמתי והנצחי. ויודע על כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חש לטובתם יותר מהם על עצמם... וזה העניין נקרא "ובו תדבק". שיצייר האדם שהוא דבוק להשגחה העליונה, ומרגיש השם יתברך בענייניו יותר ממה שמרגיש האדם לעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר מה שחפץ לבב האדם בעצמו... אז האדם בטוח ונח, ואינו דואג מאומה לענייניו. כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו (בדברים החסרים לו)".

כל מילה נוספת מיותרת.