גלות במעגל סגור: דבר תורה לפרשת פנחס

פרשת "פנחס" נקראת בדרך כלל בתקופת "ימי בין המצרים" או בסמוך אליה. בתקופה זו מתאבלים אנו על חורבן שני בתי המקדש - הראשון והשני. לא קלה היא משימה זו. אין זה פשוט כלל וכלל להתאבל על בית המקדש, שהרי אנו משולים לילד שמעולם לא הכיר את אמו, משום שהיא נפטרה בלידתו. אנחנו "נולדנו" אל תוך הגלות הארוכה, לכן כל כך קשה לנו "להתחבר" ולחוש את עוצמת האובדן.

ירושלים עדיין חרבה, בית המקדש עדיין לא נבנה ואנו נמצאים בגלות.

קשה לעם ישראל בגלות. קשה מאוד. צרות סובבות אותנו מבית ומחוץ. אולם פרשת השבוע נותנת לנו תקווה גדולה המעודדת אותנו בגלות הארוכה, גלות הכלל וגלות הפרט.

שלוש פעמים מוזכר בתורה שאלוקים ציווה את משה לספור את בני ישראל. הפעם הראשונה הייתה לאחר חטא העגל, הפעם השנייה הייתה לאחר הקמת המשכן, והפעם השלישית היא בפרשתנו – לאחר המגיפה שהביא ה' על העם בעקבות מעשה פעור. התורה מפרטת את שמות השבטים ואת המשפחות השייכות לכל שבט, אולם נשים לב שהתורה מוסיפה לכל המשפחות את האותיות יו"ד וה"א. דוגמא: "רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל: בְּנֵי רְאוּבֵן - חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי, לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי, לְחֶצְרֹן מִשְׁפַּחַת הַחֶצְרוֹנִי, לְכַרְמִי מִשְׁפַּחַת הַכַּרְמִי", וכן ביחס לשאר המשפחות. התורה מוסיפה את האות ה"א בהתחלה, ואת האות יו"ד בסוף. אותיות אלו הם אחד משמותיו של הבורא "י-ה".

מה עומק העניין?

רש"י (כו, ה) מביא את פשט הדברים: "לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים, מה אלו מתייחסים על שבטיהם? סבורים הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם! לפיכך הטיל הקדוש ברוך הוא שמו עליהם – ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה – לומר, מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם. וזה שמפורש (שנאמר) על ידי דוד "שבטי י-ה עדות לישראל" (תהלים קכב), השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם". כלומר, השם "י-ה" הנמצא בשמות השבטים, מהווה עדות לישראל שכולם בני אבותיהם, והמצרים לא הצליחו לשלוט באמותינו.

(צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

אולם חכמים (ירושלמי תענית פרק ב הלכה ו) מביאים הסבר נוסף, אקטואלי מאוד לתקופת ימי בין המצרים: משל למלך שהיה לו מפתח לחדר האוצרות, והוא חשש מאוד שהמפתח ילך לאיבוד. מה עשה המלך? קשר את המפתח עם שרשרת לגופו, וכך לכל מקום שהוא הלך, המפתח היה עמו. כך קשר הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, כדי שלא ילכו חלילה לאיבוד.

צירופן של אותיות שמו של הבורא על שמות בני ישראל, מסמל את הרעיון שאלוקים "קשר" את עצמו יחד עם בניו, כדי שהם לא ילכו לאיבוד.

עניין זה מהווה נחמה אדירה עבורנו בגלות הארוכה, משום שכעת בטוחים אנו שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יעזבנו, שהרי הבורא "תלה" את עצמו בעמו, ואם מצבו של עם ישראל מחולל, ממילא גם שמו מחולל, כך שגם אם אין אנו ראויים לגאולה מצד מעשינו, אלוקים יגאל אותנו למען שמו.

אחד מקטעי התפילה בחגים פותח במילים: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", בסוף הקטע אומרים אנו "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". השיא והפסגה של ה"אתה בחרתנו מכל העמים", מתבטא בכך ששמו של הבורא נמצא עלינו.

כאמור, נתון זה מהווה נחמה גדולה עבורנו - בפרט בימי גלותנו, אולם הוא גם מחייב אותנו. שהרי אנו "מייצגים" את הבורא בכל פעולה, כך שאם מקיימים אנו את רצונו - אנו מקדשים את שמו, ואם חלילה נמצאים אנו בשפל המדרגה - כביכול אנו מורידים גם את הבורא ("שפתי חיים" א, עמוד תד). זו אחריות גדולה מאוד על כל אחד מאתנו.

ידיעה זו מופיעה גם בפסוק נוסף: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (במדבר לא, ג). מדוע התורה כותבת "לתת את נקמת ה' במדין", ולא "את נקמת בני ישראל", כמתבקש?

רש"י מבאר: "העומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא". מדהים הדבר.

הדברים אינם אמורים רק ביחס לכלל, אלא גם ביחס לפרט. אדם עלול להרגיש שהוא בגלות אישית, יש לו צרות רבות והוא מרגיש "אבוד". אולם האמת מורה לא כך – ה' תמיד נמצא עם האדם, בשמחה ובאבלות, באושר וביגון, בעושר ובעוני, בבריאות ובחולי.