הנשיקה שבתוך הנשיכה: דבר תורה לפרשת חוקת

באחת החופשות המשפחתיות, יצאנו לשייט בספינת טיולים גדולה. דפנות הספינה היו שקופות, והמראה הנשקף מהן היה מרהיב. אולם עבור הילדים, האטרקציה הגדולה ביותר התרחשה דווקא בתוך הספינה. בחלקה הקדמי, בסמוך לקפטן, ניצב לו "הגה" דמה גדול, עשוי מעץ, והילדים סובבו את ההגה בהתאם לסיבובי ההגה של הקפטן. הקפטן שיתף פעולה באופן מושלם עם חווית הילדים, הוא נתן להם תחושה שהם אלו המנהיגים את הספינה, ולשם כך נתן להם הוראות לעיני כל הנוסעים מתי לסובב את ההגה ובאיזו זווית. כמובן – גם שאר התיירים לא אכזבו, וכולם מחאו כפיים במרץ לשני "הקפטנים".

כולנו ילדים. ילדים של החיים       

חיי האדם משולים לספינה השטה בים. אדם חי את חייו, בחשבו שהוא זה המשיט והמנהיג את ה"ספינה" בים החיים הסוער. בורא עולם הוא כאותו קפטן, וכביכול הוא "מאפשר" לאדם לטעות באמצעות כך שהוא "נעלם" ומסתתר בתוך הטבע. אולם האמת היהודית דורשת מהאדם לזכור לאורך כל חייו, שיש קפטן לספינה, יש מנהיג לבריאה, ועלינו למצוא אותו בתוך הטבע.

הפרשה מספרת, שלאחר פטירת אהרן, עמלק יצא אל בני ישראל למלחמה ("הכנעני מלך ערד יושב הנגב" הוא עמלק, רש"י כ"א, א'). בני ישראל ניצחו את המלחמה והמשיכו במסע, אולם לפתע הם החלו להתלונן על טורח הדרך (במדבר כ"א, ד'). הם התלוננו על המן והגדירו אותו כלחם קלוקל – "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כ"א, ה').

אלוקים העניש את המתלוננים באמצעות נחשים – "וַיְשַׁלַּח השם בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם, וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל" (כ"א, ו').

בני ישראל חזרו בתשובה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ: חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בהשם וָבָךְ, הִתְפַּלֵּל אֶל השם וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ. וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם. וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ, וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת - וָחָי" (ז'-ט').

עומקים רבים יש למשמעות הנחשים הללו, נביא את דבריו של רבי שמשון רפאל הירש

לנשיכת הנחשים הייתה מטרה אחת: להראות לעם את הסכנות העצומות האורבות לו בדרך על כל צעד ושעל, ורק כוח הנס של השם הרחיק אותן מעליו עד עכשיו. הבורא כל כך הרחיק את הסכנות, עד כדי כך שהעם לא חשב ולא ניחש כלל שקיימות סכנות בדרך. כעת אלוקים הסיר את ההגנה, הם ראו מיד את הסכנות והם ניזוקו. כעת: "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". כלומר, כל מי שננשך, יקבע בליבו מכאן ולהבא את דמות הנחש, למען יזכור אותו גם לאחר שהשם ישוב להגן.

אדם צריך להרגיש תמיד בקיומן של הסכנות האורבות לו בכל פינה, ולדעת שהנהגת הבורא מעבירה אותן מאיתו.

שלוש פעמים ביום אומרים אנו בתפילה: "מודים אנחנו לך השם אלוקינו... ועל ניסיך שבכל יום עמנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים". אנו מודים לבורא על הניסים המתרחשים בכל עת, וכמעט שאין אנו שמים לב אליהם.

עלינו להרגיש כיצד כל נשימה ונשימה היא מתנה חדשה של כוח השם וטובו. זו רפואת הנשוך – לקבוע בליבו את דמות הנחש, ולהעמיד לנגד עיניו את חסדי השם הזורמים אליו בעוצמות כבירות.

"והיה כל הנשוך, וראה אותו – וחי", חיים בהירים ואמיתיים.

רבים מאיתנו קיבלו מדי פעם "נשיכות" קטנות במהלך החיים. בדרך כלל, כשבאה צרה מסוימת, אדם לפתע מתחיל להודות על מה שכן יש לו. בורא עולם לא רוצה לתת "נשיכות" חלילה כדי שנזכור אותו. בורא עולם רוצה שנזכור את ה"נחשים" גם ללא ה"נשיכות", ולחוש את ידו הטובה האופפת כל יהודי ויהודי בכל רגע.

הבה נזכור שיש קפטן לספינה...