פרשת תזריע

הטעם המר של הבדידות: דבר תורה לפרשת תזריע

בזמן הזה, שאין לנו עדיין בית מקדש ועבודת קרבנות, התפילה היא במקום קרבן. כשאדם מניע את שפתיו למטרת דיבורים של לשון הרע, רכילות והוצאות דיבה, היאך הוא מעיז "להקריב בשפתיו קרבן" ולהתפלל לאלוקים שיאריך את ימיו בטוב ובנעימים?

| ב' ניסן התשע"ו |
אא

פרשת "תזריע", עוסקת רבות בעניינו של האדם המצורע. 

התורה כותבת, שכאשר אדם נטמא בטומאת הצרעת, עליו לצאת מתחומי מחנה ישראל ולשבת בדד. הציווי על ההפרדה הוא מידה כנגד מידה על מעשיו - המצורע דיבר לשון הרע, ובכך הוא גרם לסכסוך והפרדה בין איש לאשתו ובין אדם לזולתו, כעונש, עליו לשבת בדד ולחוש את טעמה המר של הבדידות, וכך ילמד לא לשוב על מעשיו.

כאשר המצורע חולף על פני חבריו בדרכו אל הבידוד, הוא צריך לומר על עצמו שהוא טמא, וכפי שכותבת התורה: "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא" (יג, מה). מדוע עליו לומר זאת? בפשטות, כדי שבני אדם יישמרו מפניו ולא יגעו בו. 

אולם טמון בזה עומק נוסף, הנושא מסר אקטואלי (מובא בספר "שפתי חיים", מידות א, שצו):

חכמים כותבים, שמטרת הקריאה "טמא טמא", היא גם כדי לעורר את הרבים שיבקשו עליו רחמים שיתרפא מצרעתו (מועד קטן ה, ע"א). גם בעניין זה יש הנהגה של מידה כנגד מידה. מדוע?   

יש לאדם הנאה מדיבור לשון הרע, משום שנדמה לו שעל ידי השפלת חברו, הוא ירומם את עצמו. כלומר, הוא רוצה להיבנות על ידי צערם של אחרים. לכן הוא נענש מידה כנגד מידה, שמרחיקים אותו מהציבור, ובעודו מחוץ למחנה הוא עושה חשבון נפש עם עצמו, והוא חש על בשרו עד כמה זקוק הוא לחסדי הבריות שירגישו את כאבו ויתפללו עליו. מכח הבריות שמתפללים עליו, הוא יבנה את עצמו מחדש ויעלה משפלותו. הוא חשב לבנות את עצמו על ידי השפלת האחר, וכעת האחרים בונים אותו ומרימים אותו משפלותו. כל התהליך הזה יביא אותו לא רק לתיקון על עצם חטא לשון הרע, אלא אף יבנה וישריש בו את מעלת מידת "נושא בעול עם חברו", שהרי הוא רואה עד כמה זקוק הוא לחסדי אחרים. הוא מבין שלא רק שאין לו את הזכות להוציא את דיבת האחרים רעה, אלא אף הוא עצמו זקוק להם.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

התלמוד (שבת סז ע"א) מביא מנהג שהיה בזמנו, שאם אחד מאילנות הפרדס "חלה" והפסיק להצמיח פירות, בעל הפרדס היה צובע את אותו עץ ומסמנו, כדי שהעוברים והשבים בסביבתו יראו אותו ויתפללו עליו שישוב להצמיח פירות. התלמוד שם מקביל את הרעיון הזה למצורע, הקורא על עצמו 'טמא טמא', כדי לעורר את רחמי העוברים והשבים וכך הם יתפללו לרפואתו.

חכמים מלמדים אותנו בכך את גודל מעלת מידת 'נושא בעול עם חברו'. אין זה משנה איזה סוג צער יש לחבר - צער גוף כטומאת צרעת, או צער על רכושו. בכל מקרה, מדובר בחברו הסובל, ולא משנה מהו גודל הצער והסבל. אפילו כשהצער הוא על אילן אחד מתוך פרדס שלם, זה מחייב את חבריו ומכריו לעורר ולבקש עליו רחמים.

מדהים הדבר.

הרב אליהו לופיאן מוסיף נקודה המשלימה את התמונה (לב אליהו, שביבי לב פרשת יתרו). התורה אוסרת על בניית מזבח באמצעות כלי ברזל - "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב). פסוק זה, אוסר לבנות את המזבח ולסתת את האבנים באמצעות ברזל. מדוע? הפסוק עצמו כותב את הסיבה: "כי חרבך הנפת עליה, ותחלליה". כלומר, "הברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אין זה בדין (אין זה ראוי) שיונף המקצר על המאריך" (משנה מסכת מדות, ג, ד, מובא ברש"י).

כשאתה הולך לבנות מזבח, המאריך ימיו של אדם (על ידי הקרבנות, המכפרים על חטאיו), וברצונך לסתת אבנים למזבח, לא תניף עליו ברזל. לא מדובר דווקא בחרב, גרזן או סכין. כל סוגי הברזל. מדוע? משום שבאותו חומר, באותה מתכת, ניתן גם לעצב חרב, ובחרב אפשר להרוג בן אדם. אפשרות זו, פוסלת את השימוש בברזל לבניית המזבח (נכון שניתן להרוג גם באמצעות אבן, אולם אין ספק שברזל הוא יותר קטלני - רש"י במדבר, לה, טז).

בזמן הזה, שאין לנו עדיין בית מקדש ועבודת קרבנות, התפילה היא במקום קרבן. כשאדם מניע את שפתיו למטרת דיבורים של לשון הרע, רכילות והוצאות דיבה, שזהו כאותו ברזל המקצר ימיו של אדם, היאך הוא מעיז "להקריב בשפתיו קרבן" ולהתפלל לאלוקים שיאריך את ימיו בטוב ובנעימים?

נקודה למחשבה. 

הנקראים ביותר
הידברות שופס

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

59לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

סט מחזורים כוונת הלב לנשים

אנשים מספרים על עצמם 8 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

כיסוי לבקבוק יין

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים