כל התכנים של דודו כהן

טירוף הרול-אפס בתקופה האחרונה מוכיח עד כמה אפשר לשטות בקלות אחרי מי שחי את הרשתות החברתיות. הבעיה היא שזה לא נעצר שם

רבים חוששים לחזור בתשובה, שמא יאבדו כביכול את החופש. אבל אין טעות גדולה מזו

אם אנחנו רוצים להפיץ תורה ויהדות לקהלים שונים ומגוונים, עלינו להקים פלטפורמות שונות, ליצור בידול משמעותי, וכך להצליח לגעת בגוונים נוספים בעם ישראל. העתקת עיצוב וקונספט אינה הפתרון

היה די ברור שהמשימה כמעט בלתי אפשרית, אבל הייתי נחוש להוציא מפרופ' חצרוני איזשהו רגש יהודי

הטור הזה אמנם מכליל, ומובן שלא כל השמאל הוא מקשה אחת. אבל לא רק לתקשורת השמאל מותר להכליל, נכון?

ישנו עיוות שקיים עשרות שנים בעיתונות הכללית, והציבור הרחב כבר מקבל אותו כמובן מאליו: תכני בידור שלועגים לאנשים, מלבינים את פניהם ברבים – והעולם שותק (וצוחק). מתי העיוות הזה יפסק?

גם היום יש אנשים שקונים תקליטים, מדפיסים ומפתחים אלבומי תמונות, ומבינים שההתרגשות מסלסלת השוקולדים שקיבלו הורינו במפעל לקראת פורים, לא תשווה לכל השפע שיש היום. לכולם יש מכנה משותף אחר

אני לא שופט את יאיר שרקי, אלא בעיקר עצוב עבורו. הוא נקלע לסיטואציה קשה מנשוא ומתמודד עם דברים שאין לנו מושג לגביהם. לבי לבי איתו. אבל בכל זאת, משהו אחד בפוסט שכתב, צרם לי

חתונה היא אירוע חשוב ומרגש באופן עקרוני, ללא ספק. אז למה אני כבר בקושי מתרגש מסוג מסוים של חתונות? (בעיקר מהצד הלא-דתי של המפה)

יום ההולדת שלי קרוב (אל תשאלו באיזה תאריך בדיוק),וזה הזמן לדבר קצת על המטענים שמתלווים ליום הזה. וגם אם חוגגים אותו – אז שיהיה ברור, רק בתאריך העברי, כן?

אחרי כמעט 20 שנה, גם כתבה במקומון שהתקיפה ולעגה לי, מקבלת פרופורציות אחרות

נסעתי בלב תל אביב, ולא יכולתי לעצור את המחשבות. רבים חושבים שאתם מנותקים וחסרי ערכים, אבל אני מכיר אתכם קצת יותר מקרוב

בעבר הייתי סקפטי באשר לגיוס כמות משמעותית של מזכי הרבים. בסופו של דבר מצאנו אלפים רבים, ובקרוב נצדיע להם בגדול, בכנס מפיצים ענק ונדיר

חשבתי לקצר את הדרך ולזכות לישועה, לפרי הבטן המיוחל, דרך כבישים עוקפים, באבות ומקובלים. אבל למזלנו, הקב"ה לא ויתר עלינו בקלות

בתוך מערבולת של מסחריות וחוסר מקוריות בתעשיית המוזיקה – אהרן רזאל הוא אי של שפיות, יצירתיות פורצת וחיזוק לימוד התורה דווקא דרך המוזיקה והשירים

הם לא יבינו איך סיגריות נמכרו כאן באין מפריע, איך קבוצות פרוגרסיביות רועשות ואלימות ניסו לחבל במוסד המשפחה, ואיך היו אנשים שטענו שיכולה להיות בריאה ללא בורא

לבעלי תשובה ומתחזקים יש המון תירוצים למה לא לחבוש כיפה. אבל מול כל התירוצים, צריכים לזכור משהו אחד חשוב ועקרוני. ויש גם סיפור על חתונה מאכזבת, שהולידה החלטה חשובה

אף פעם לא הבנתי איך בתקופת התנ"ך אנשים התמסרו לפסלים, השקיעו בהם כל כך הרבה, הפכו אותם לדבר מרכזי בחייהם. אבל עכשיו בדור הסמארטפונים, הכל הרבה יותר מובן

עוברים חרם, שיימינג, או שסתם מתקשים למצוא חברים? אולי הסיפור האישי הקטן שלי יתן לכם תקווה

לגלות לראשונה את הלכות בורר, לשמוע מההורים "אתה ממציא דברים חדשים", להרגיש שהחברים בטוחים שמשהו קרה לך, ולהתחיל להתייחס אל צבע הגרביים. חייו של בעל התשובה המצוי