איך אני יכולה "לחזור" למקום שמעולם לא הייתי בו?

מור היתה מהורהרת. חלק ממנה הקשיב למה שנאמר בשיעור, וחלקים אחרים היו במקום אחר. בהפסקה שאלתי אותה מה שלומה. "אני לא לגמרי כאן", היא אמרה את מה שכבר ידעתי. אחרי ששאלתי איפה היא נמצאת חוץ מאשר כאן, היא ספרה לי איפה היתה אתמול.

"עד אמצע שנות הילדות שלי גדלתי בקיבוץ בצפון הארץ. היו לי משם זיכרונות ירוקים ורחבים. אחר כך יצאנו לכמה שנים בחו"ל וכשחזרנו כבר לא שבנו לגור בקיבוץ. החלפנו את הצפון הרענן עם תל אביב הלחה, ולא זכרתי אפילו עד כמה אני מתגעגעת... עד אתמול. אתמול נסענו לבקר שוב בקיבוץ אחרי הרבה שנים". היא עצרה קצת, ויכולתי לראות אותה נוסעת ומחכה, ומסתכלת על הנוף המתחלף בחלון בהדרגה. "ישבתי במכונית והסתכלתי על הנוף מהחלון. לאט לאט התמזגו הנופים הרצים בחוץ עם אלה שבזיכרון. אבל לא היתה התאמה מלאה ביניהם. אצלי בראש, בלב, הכל היה רחב יותר. גבוה יותר. העצים, השדות. ועכשיו דרך חלון המכונית זה היה רק כמו. כמו תחליף סוכר או מעדן חלב דל שומן. כמו ניסיון לחקות את מתכון עוגת הגבינה של סבתא... ואז הגענו לקיבוץ. חיכיתי לראות את חדר האוכל, שבזיכרוני היה מבנה עצום ממדים שמילא את כל התמונה ולא השאיר מקום למסגרת. הוא היה שם. נבוך קצת מול הזיכרונות המאוכזבים שלי... בית אפור מוקף משטחי דשא יפים. זהו. חיפשתי את עצמי, ילדה בת שבע ושמונה, שואלת את עצמי מתי אהיה גדולה כמו כל האנשים הגדולים הנכנסים ויוצאים בשערי המבנה הענק הזה. נזכרתי בעצמי עומדת ליד עץ הדקל שליד הכניסה. היה לי ברור אז שזו הדרך לשמים. לא ראו את הצמרת שלו והענפים המתולתלים כבר השתלבו בגוון של השמים והעננים. מבחינתי הוא היה העץ הכי גבוה בעולם. ועכשיו...".

עכשיו הוא היה רק עץ... השלמתי אותה. "נכון. רק עץ גבוה. שמתחיל ונגמר ודי. אבל מה שהיה מוזר", היא המשיכה, "היה לראות את בית הכנסת. את יודעת, אף פעם לא שמתי לב שהוא שם... זה לא היה מקום מרכזי כל כך בילדות שלי", היא חייכה. "כשראיתי אותו, במרחק לא גדול מחדר האוכל, זיהיתי מיד שהוא מוכר לי. אבל בזיכרון שהוצף בי בדרך, הוא לא היה. רק עכשיו, אחרי שהגעתי לכאן לתכנית והתחלתי ללמוד יהדות, היה בתוכי משהו שידע לזהות אותו... הנה בית הכנסת, אמרתי לעצמי וגיליתי אותו בפעם השנייה, אבל לראשונה"...

לראות בעיניים עצומות

בשיעור הבא דיברנו על אלול. קראנו מתוך המחזור של ראש השנה וניסינו להבין מתוך המילים משהו על הימים האלה. "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך". דיברנו על תשובה. על חזרה. על אלול. גילי ישבה ליד מור וקראה יחד איתה את המילים שבמחזור. "לחזור בתשובה", היא אמרה, "הן שתי המילים שבגללן פחדתי מאוד להירשם לתכנית הזאת". אני חושבת שכל הבנות חייכו. גם אני. "אבל קשה לי להבין את הביטוי הזה", היא המשיכה. "לחזור לאן? איך אני יכולה לחזור למקום שלא זכור לי בכלל שהייתי בו אי פעם?".

נראה לי שעל השאלה הזאת מור יכולה לענות יותר טוב ממני... אמרתי למור ולגילי ולכל הקבוצה.

* * *

שנה קודם לכן, במסע לפולין, מול בית הכנסת "אייזיק שול" בקראקוב, סיפרנו את המעשייה המפורסמת על האוצר שמתחת לגשר. "פעם אחת חלם איש מאיזו עיר, שבווינה מתחת לגשר יש אוצר. נסע לשם ועמד תחת הגשר, מחפש עצות איך לעשות, כי לאור היום אינו יכול מחמת האנשים...". וכך ממשיכה המעשייה ומספרת כיצד עובר במקום אחד השומרים ושואל את האיש למעשיו. חלמתי שיש כאן אוצר. אז נסעתי לכאן כדי לחפור ולחפש אותו. השומר מביט עליו בתדהמה. "אי, יהודי שוטה, רואה בחלומות...", הוא בז לו. "גם אני חלמתי חלום. שאצלך בבית יש אוצר! וכי אסע אליו?". נסע האיש לביתו, וחפר, ומצא האוצר. ואמר, "עתה יודע אני כי האוצר הוא אצלי. אלא כדי לדעת מן האוצר – מוכרחים לנסוע לווינה". בהמשך מספרות הגרסאות השונות כיצד האיש, אייזיק שמו, בונה בכספי האוצר הזה את בית הכנסת שברובע היהודי בקראקוב.

הזכרתי עכשיו לבנות את הסיפור הזה. אני חושבת שאפשר לומר שזהו סיפור של אלול, אמרתי. ויכול להיות שיש בו גם תשובה לשאלה של גילי ולסיפור של מור.

חוזר ואחר

מהו "אלול"? פרשת שלח מספרת כיצד אומר ה' למשה: שלח-לך אנשים, ויתורו את-ארץ כנען (במדבר י"ג ב'). ובתרגום אונקלוס: שלח לך גוברין חריפין ויאללון ית ארעא דכנען. המילה "ויתורו" מתורגמת כ"ויאללון". מכאן שלְאַלֵל פירושו לתוּר, לחפש.

* * *

מה אנחנו מחפשים באלול?

המעשייה העתיקה מספרת על מסע של חיפוש. מסע של שינוי. האיש החולם יוצא לאַלֵל אחר האוצר. הוא גם מוצא אותו בסופו של הסיפור, אבל לגמרי לא במקום אליו יצא. איזה מין שינוי מתרחש במהלך המסע שלו לווינה וחזרה? מה מהותו של התהליך שבסיומו הוא מגלה את האוצר שהיה טמון כל העת במקום ממנו יצא? למילה "שינוי" יש שתי משמעויות שלכאורה סותרות זו את זו: שונה הוא אחר. לא כמו שהיה. אבל שונה הוא גם חוזר. חוזר לאותו המקום בדיוק, משנן, שוב ושוב, את אותו הדבר.

"שלח לך אנשים", אומר ה' למשה, והקריאה הזאת מהדהדת בתוכנו זיכרון אחר. לפני שקבוצת המרגלים נשלחת לארץ כנען - נשלח יהודי אחד, בודד, היהודי הראשון בעולם, לאלל את הארץ הזאת. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א'), אומר הקב"ה לאברהם. שתי השליחויות הללו הן מעגליות, ממך ואליך: לךְ – צא ממקומך, לךָ – אליך, חזור אל הנקודה ממנה יצאת. את מה שמספרת המעשייה על האוצר במשפטים רבים אומרת התורה בשתי מילים חופנות-כל: לֵךְ לְךָ. שתיים שהן אחת. שער אחד ממנו יוצאים ואליו חוזרים כדי לגלות אוצר, ארץ חדשה, את הארץ אשר אראך. שתי המשמעויות של המושג שינוי נשזרות למשמעות אחת: כשאתה שונה-חוזר, אל המקום ממנו יצאת אבל אתה שונה-אחר ממה שהיית – אתה יכול למצוא אוצר.

תחילתו של המסע לווינה היא בחלום. "פעם אחת חלם איש מאיזו עיר". דווקא בחלום, מתוך השינה, הוא רואה את היעד ומנסח לעצמו כיוון וחזון. הלילה החשוך, עצום-העיניים, הוא שמאפשר לנו לראות מבעד למציאות הגשמית המבלבלת והמסתירה. בחושך אנחנו יכולים לראות באמת. יש אשר רק כשאני ישנה - והקשר שלי עם העולם הגשמי פחות מוחשי – אז לבי ער, רואה ומרגיש מציאות רוחנית. אברהם אבינו יוצא מאור כשדים, המקום החשוך והאפל ביותר בעולם. לֵךְ, קורא אליו הקב"ה, צא אלי. בתוך החושך הזה יש נר אחד בודד שמאיר לך את הדרך החוצה.

כדי לצאת מאזור הנוחות שלנו, אנחנו צריכים אומץ. אנחנו צריכים להעז להיפגש עם מקומות חדשים ולא מוכרים. אמנם האוצר נמצא לבסוף במקום ממנו יצאנו, אבל בשביל "לדעת על האוצר" – מוכרחים לנסוע לווינה. לנסוע רחוק מאוד בשביל להגיע הכי קרוב.

הקב"ה לא מגלה לאברהם את שמה של הארץ אליה הוא רוצה להביא אותו. כי כדי לראות ולהכיר אותה באמת הוא צריך קודם ללכת, לצאת, להתרחק. דרך שלושה שערים מבקש ממנו הקב"ה לעבור כדי שיוכל לראות את "הארץ אשר אראך": ארצך, מולדתך ובית אביך. שלוש מדרגות ממתנות את היציאה המאיימת, המנתקת אותנו מכל המוכר והידוע, כדי ללכת אחריו. ארץ היא המקום שבו אני גר, אבל מולדת היא המקום בו נולדתי. יותר חלקים ממני מחוברים אליה. ובבית-אבא עוצבה דמותי. זה אני.

חז"ל מעמיקים את ההתבוננות בשלושת השערים הללו, ומבארים כי "ארץ" היא מלשון רצון (אבות דרבי נתן). זהו השער הראשון. הרצון הוא מראה שמשקפת את דמותי. מהם הרצונות והשאיפות שלי, לאן אני רצה, איך אני מגדירה יעדים. הרצון הוא ביטוי של האני, ולך לך מארצך הוא הזמנה לבחון מחדש את הרצונות שלנו. המולדת, אומר השפת אמת, זהו ה"טבע המולד". זוהי ברירת המחדל על פיה אני פועלת באופן מידי כל כך, עד שלעיתים נדמה כי אין לי שום בחירה לגביה. איך אני מגיבה כשאני כועסת? מתגעגעת? פגועה? מה אני עושה כשהתוצאה לא תואמת את הציפיות שלי? השער של המולדת הוא פנימי יותר, צר יותר, והמעבר דרכו עלול להיות כרוך במפגש עם חלקים לא מחמיאים באישיותנו. אבל "בית אבא" הוא המקום בו ניסחו עבורנו את כל מה שאנחנו יודעים על המציאות. זוהי הגירסא דינקותא. האופן בו אני תופסת את העולם, מבארת ומבינה אותו, הפרשנות שקיבלתי עליו, את כל אלה למדתי בבית אבא. זהו החלק העמוק ביותר והשער שהכי קשה לנו לעבור דרכו.

דרך שלושת השערים הללו קורא הקב"ה לאברהם לצאת - כדי לחזור. לאט לאט מחלץ אותנו השם מתוך המצרים שלנו, מקלף אותנו מכל שכבה שמסתירה לנו את האור וקורא לנו ללכת אחריו. חזק חזק אנחנו נאחזים בעטיפות ולא מרפים: נקשרנו אליהן כל כך! נקשרנו להרגלים, למנגנוני ההגנה, לבריחה מהתמודדות. בעקשנות אנחנו מבצרים את עצמנו בארץ הרצונות הארציים, מבוססים בבוץ טובעני של טבעים מולדים שמטביעים אותנו עמוק וחשוך. כמו רקמה עדינה המכסה את רשתית העין לאט לאט, אנחנו לא מרגישים איך הראיה שלנו מתקהה ונעכרת. אבל אחרי שנסיר את השכבה החוצצת, נוכל לראות אור גדול וצלול. זה עלול לסנוור ולכאוב, אפילו מאוד, אבל בלי להיפרד מהחיבורים האלה לא נוכל לראות אותה ארץ פנימית, מרחב חדש של רצון אלוקי, הארץ אשר רוצה הקב"ה להראות לנו, שנמצאת בתוכנו.

לכופף את הגב

איך אני יכולה לחזור למקום בו אני לא זוכרת שהייתי? שואלת גילי. את יכולה אבל זה לא קל, עונה לה מור, יחד איתי. בית הכנסת עמד בקיבוץ של מור מאז שהיא נולדה. הוא היה שם וחיכה לה בשקט לאורך שנות ילדותה, כששיחקה על הדשא ליד חדר האוכל. אבל היא לא ראתה אותו. היא נסעה רחוק מאוד כדי לחזור ולמצוא אותו שוב, באותו מקום בו השאירה אותו עלום ונסתר מעיניה. בדרך היא עברה דרך כל השערים שפתח לה אברהם אבינו. וכשחזרה היא גילתה שחדר האוכל התכווץ קצת, ופינה מקום למבנה הישן של בית הכנסת. מור נפרדה מהרבה מקומות מוכרים ובטוחים, ורק אז היה לה מקום לראות את ארץ כנען.

ארץ כנען מתגלה בנו מתוך ההכנעה. חודש אלול קורא לנו לחזור ולשוב אל המקומות הכי עמוקים בתוכנו, לחפור, לאלֵל, לחפש ולמצוא אוצרות גנוזים. ארצות חמדה טובות ורחבות. שלח לך, לך לך – בשבילך, בַּשביל שלך. אברהם אבינו סלל לנו דרך ופתח לנו שער מתוך החושך של אור כשדים. אבל עכשיו כל אחד מאתנו צריך לכבוש שביל משלו, לצאת דרך שערי הרצון, הטבע המולד והפרשנות ההרסנית. לא קל לעבור דרך השער. צריך לכופף את הגו הזקוף, להכניע את הקומה. בְּשבילו הוא ילך לאט, ימעד, יפול ויקום, וככל שיעז להרחיק – יעמיק ויתקרב אל עצמו ואל אלוקיו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.