סיפורים קצרים

איש העסקים ממהר לפגישת עבודה קריטית, אך בדרכו לפגישה נתקל באדם הזועק לקראתו: "יש לנו כאן בחור פצוע, רכב פגע בו וברח, מוכרחים להביא אותו לבית החולים במהירות האפשרית!". השיב איש העסקים: "אני מצטער, אדוני, אני ממהר מאד!". מה שקרה לאחר מכן יזעזע אתכם...

"והאיש מופיע בחלומי ואומר לי: 'נודעה לי הצרה שבה אתה מצוי בימים אלה. באתי בפני בית דין של מעלה ואמרתי להם: 'איך ייתכן שאדם שעשה עמי חסד של אמת והיטיב עמי, יינזק באותו איבר?!"

הרב מרדכי רובשקין נידון ל- 28 שנות מאסר בארה"ב ע"י שופטת אנטישמית מובהקת. בפעם האחרונה הוא מגיש בקשת חנינה לאחר שהקודמות כבר נשללו. הוא פותח את מכתב התשובה ומזדעזע מתוכנו...

"כעת אשאלך שאלה", אמר הרב, "אילו הייתי מצלם את המחזה שצייר פיקאסו: קבוצת ילדים יושבת לשחק בלב השאון העירוני. איזה תיעוד היה מדויק יותר, צילום המצלמה או ציורו של פיקאסו?"

רובנו לא סוחרים בעתיקות, אך כולנו צוברים הון, וגם מי שלא עוקל הונו בידי הוצאה לפועל יודע, שהונו החומרי לא ילווה אותו לנצח

יום פורים גבוה מיום הכיפורים, ובו כל אדם יכול לפעול בתפילתו גדולות ונצורות, שהרי "כל הפושט יד נותנים לו". אלא שאדם שם את כל מעייניו בשכרות, ומערפל את חושיו

הוא ניצב לפני המורה במבט מושפל, ואמר: "פניתי אליך כי אני לא מצליח להתמודד עם הבעיה שלי בעצמי. כולם אומרים לי שאני טיפש, חסר תועלת ולא יוצלח. האם תוכל לעזור לי?"

לפתע אמר הזקן: "אני מאמין שאני יכול לעזור לך". הוא שאל לשמו של ג'ק, ולאחר מכן שלף מכיסו פנקס צ'קים, מילא צ'ק אחד ודחפו לתוך ידו של ג'ק

כאשר נשמע קולו של אוטובוס מתקרב, הכלב נעמד ממושבו, צעד קדימה והסתכל על מספר הקו. הוא נענע ראשו בשלילה, ושב בחזרה אל מושבו שבתחנה

שמשון, אבנר, מני ופנחס קיפדו את חייהם בחדר המקולל ללא שום סיבה רפואית המתקבלת על הדעת. המוות הנשנה בחדר המקולל זרה אימה בין כתלי המחלקה המבעיתה. "מלאך המוות סימן את חדר 17", לחש מנהל המחלקה

מדוע חזרו הכפריים אל מספר הסיפורים הישן שלהם, ומה גילה הבעל לאחר מספר ימים במלונית הקורונה? שני סיפורים עם מוסר השכל חזק

אחרי התלבטויות ודיונים, נבחר הסיפור הזוכה בתחרות הסיפור הקצר: "עוד אשוב, אמא", מאת אפרת דביר

"היום אנשים צריכים קצת לדבר. לפרוק מהלב", השיב האיש הקשיש. "לכולם קשה. סגורים בבית, המשפחה לא יכולה לבקר, יש בעיות פרנסה... אז צריך מישהו שישמע קצת, אתה מבין?"

משהו חדש מתגבש ועולה בה, עוצמה שלא הכירה עד היום בעצמה. אמונה תמימה, פשוטה. מבינה שמאיתו יתברך היא מקבלת את כל הכוח להמשיך ולהיות לוחמת

רק על הכרית את מפרקת את מעטה הפנים החזקות לדמעות קטנות. את בוכה את עצמך לדעת, וקול ההתייפחות מהחדר, של אמא לאבא, לא מגיע אליך. את פצועה גם בלעדיו

כשהייתי מנסה להניאה מלטרוח, היא היתה זורחת ואומרת - "אה, זה שום דבר, לא היה לי שום דבר בבית". ועם זאת, תמיד היו צצים עלי גפן ממולאים

"כן נכון, יפה מאוד. טוב כבר ממש מאוחר, לכי לישון חמודה, יש לך לימודים מחר". זהו?! סיפור יפה וזהו?!

"אני.. אני רוצה הכל", העיניים הצעירות של מרים פעורות לרווחה. "אולי.. בטח יש עוד בחורים בארץ הזו... בריאים וגם צדיקים. הולכים וגם למדנים..."

נכון, הוא יכל לצאת הרבה מעבר למה שהוא היום. יש לו ראש חריף, ונפש רגישה, רגישה מידי. הוא לא אשם ששמו בו נפש רגישה כל כך, שלא עמדה במעמסה החברתית הסוחפת, שלא עמדה בלחצים הלימודיים

"אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא. אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור, סבא, לא חשבתי אחרת

ויתרתי על לימודים יוקרתיים, על נוחות - אבל על דבר אחד לא וויתרתי. מידי ערב, היתי לומד תורה בכולל-ערב הסמוך. למדתי שם שיעורי תורה וגמרא עד 11 בלילה. לא משנה כמה עייף הייתי

"ובכל זאת, גברת גילברג, אולי כדאי שתתחילי לעשות שינוי. את יודעת איזו מעלה חשובה יש למצווה כה פשוטה זו?". לבסוף היא נענתה בחיוב לבקשתי

"הו.. זה הכינוס הגדול של אגודת ישראל, בראשותו של רבי יהודה מאיר שפירא. שמעת עליו?", שאל האיש

"אני מצטער שנחשפתי לכל זה", הוא מצביע על מחשב הנייד שמונח על ברכיו. "אבל אני מכיר את עצמי היטב. אין סיכוי שאעזוב את הכול"

האחים הופתעו. "מה יוכל רבי רפאל לחדש לאחר פסק הדין החותך? שמא ברצונו להגיע לפשרה בינינו...". לרגע חשבו לסרב אך מפני כבוד הצדיק מיהרו להתייצב לפניו

"היא הייתה פזיזה, חשבה שהיא... היא לא חשבה מספיק. והיא פגעה בך. ומאז היא סובלת נורא. היא מתחרטת אלף פעמים על מה שהיא עשתה. כבר שנים שהיא רוצה לבקש את סליחתך"

"למה אני לא מרגישה אותו כמוך?", קולה חזר להיות יציב, אך הכאב ניכר בו היטב. היא באמת רצתה להיות כמוהו, באורות עילאיים, בתשוקה עזה לעשות את מה שצריך

אבל בתור מישהו מבפנים, זה לא כל כך קסום כמו שזה נשמע, האור הזה שכולם מדברים עליו, כנראה טמון ממש ממש עמוק, כי רוב הזמן אנחנו מתעסקים בכל מיני סוגיות "אשטמו ארציות"

השעות חלפו, ובשעות הערב המוקדמות, בקרשטיק החל לפתע לחוש בכאבים עזים שפלחו, כביכול, את בטנו. הוא התפתל במשך מספר דקות ולבסוף נשכב על רצפת בית המדרש

"אל תתייאש מהתלמידים שלך. אתה רואה אותי היום כך - דיין בבית הדין הרבני, אבל פעם אני הייתי כמותם. רק תאהב אותם. תאהב אותם כמו את ילדיך שלך". סיפור מרגש עד דמעות על הרב עובדיה יוסף זצ"ל