נו, באמת, בשביל מילה אחת כבר הפכת אותו לבן אדם?

היה זה עוד בוקר סתמי ומשעמם. שמוליק ניצב מול הפקיד מטעם לשכת התעסוקה, אלא שהפעם הוא היה נחוש ונחרץ.

"אני לא יוצא מכאן היום בלי עבודה!", קבע שמוליק, "לא מעניין אותי מה, תהיה איזו עבודה שתהיה".

הפקיד חשב קמעא, ואז הבזיק בראשו רעיון. "אם אתה באמת רציני, יש לי בשבילך משהו", אמר לשמוליק כממתיק סוד.

שמוליק הזדקף והטה את אוזנו כאפרכסת.

"האריה בגן החיות מת", סיפר הפקיד, "ומאחר שעדיין לא הושג אריה חדש, אוכל לדאוג שילבישו אותך בתחפושת של אריה קומפלט, וכל שיהיה עליך לעשות זה להסתובב מפינה לפינה בכלוב, לשאוג כמה שאגות טובות, וזהו. שעות העבודה די נוחות: מתשע עד אחת, ומשלוש עד חמש. מתאים לך?".

שמוליק המשיך לבהות באוויר לכיוון שפתיו של הפקיד. הוא ראה את עצמו בעיני רוחו כאריה אימתני צועד בג'ונגל אפריקאי, לפתע הגיחה חבורת צבועים והקיפה אותו, הטורפים התקרבו, חשפו ניבים ו...

"נו, מה חולם?", עוררו הפקיד מבלהותיו.

"אהמ... אתה אומר להתחפש לאריה בגן החיות?", תהה שמוליק, "אבל תגיד, זה לא מסוכן?".

"הרבה יותר מסוכן לנסוע בכביש", אנפף הפקיד כמבין.

שמוליק תמיד הרגיש שכישורי משחק זורמים בעורקיו, והוא דווקא התחבר לרעיון. אמנם הוא ישחק רק תפקיד של אריה, אבל מה לא עושים בשביל הפרנסה.

* * *

שמוליק צעד על ארבע לתוך הכלוב המסורג, הדור באריותו. 

למזלו, שמוליק היה בצעירותו חבר בלהקת בית-הספר, והודות לפיתוח קולו הוא הצליח להפיק שאגות חייתיות שהרעידו את סורגי הכלוב.

ויום אחד זה קרה.

שער הכלוב נפתח, ולביאה הוכנסה פנימה.

שערות רעמתו של שמוליק סמרו, אף על פי שהן היו רק תחפושת...

הלביאה ודאי תריח שהוא לא אריה אמיתי, ואז... לא תיכנס משכורת...

הלביאה התקרבה לעברו בצעדים תקיפים, ושמוליק דידה אחורנית בצעד כושל. "כנראה הפקיד טמן לי מלכודת...", הרהר שמוליק באימה.

הלביאה צמצמה את המרחק בינה לבינו, קירבה את ראשה אל ראשו, פתחה את פיה ו... לחשה: "גם אתה מלשכת התעסוקה?"...

שמוליק פלט אנחת רווחה, שכמעט והעיפה את המסכה מעליו...

"ברוך הבא, אח יקר", לחש שמוליק נרגש, "איך קוראים לך?".

"יניב", השיבה ה"לביאה".

שמוליק טפח בידו על שכם הלביאה ואמר: "כמה טוב שבאת, לפחות עכשיו לא יהיה לי פה משעמם...".

ואז הגיעה זאטוט טורדני, ושמוליק ויניב החלו להציג.

* * *

חלפו מספר חודשים, האריה והלביאה החלו להרגיש שחיקה.

"יאללה, כמה אפשר לשאוג ולהסתובב פה מפינה לפינה", רטן שמוליק.

 "מתי מסיימים היום?", שאל יניב, "בחמש או בשש?".

"בשש...", התעצבן שמוליק.

שמוליק ויניב לא הבחינו כי מאחורי השיח ניצבו אב ובנו שהתבוננו בהם בשעה שהסתודדו והתמרמרו.

האב פרץ כרוץ סערה למשרד הגן וקרא: "רמאים! אתם מרמים את המבקרים ומחפשים בני אדם לחיות... זאת שערוריה!".

המנהל הניף את ידו בביטול, ושאל: "מנין לך זאת?".

השיב האיש: "שמעתי את האריה והלביאה משוחחים בעברית!".

צחק המנהל ואמר: "נו, באמת. כל היום הם שואגים כאן בקולי קולות, ובשביל מילה אחת או שתיים כבר הפכת אותם לבני אדם?!"...

* * *

כל אחד מבין שכן. אם בהמה אומרת מילה - ודאי שמדובר באדם!

וכמו כן, אנחנו. אמנם נולדנו עם דחפים חייתיים וטבעים בהמיים, אך כל התגברות, תהיה אשר תהיה, כבר מולידה בקרבנו את טבע האדם.

הבה נתגבר על פיתויינו ונוליד את האדם שבקרבנו.

כי זהו תפקידנו: "עַיִר פֶּרֶא - אָדָם יִוָּלֵד" (איוב י"א, י"ב).