סיפור מהחיים: מאלפי זהב וכסף

ליל הושענא רבא תשפ"ו. בעלי והבנים יצאו ללמוד בבית הכנסת, ואני נשארתי להתפלל בסוכה, לחטוף עוד כמה רגעים אחרונים של צילא דמהינותא. לקראת חצות נכנסתי הביתה. הורדתי את התכשיטים והנחתי אותם בקופסה הייעודית, כשגיליתי לחרדתי שהקופסה ריקה. היו בה תכשיטים יקרים, עגילי יהלומים, שרשראות זהב שהיו ירושה מאימי, תכשיטים יקרים – ולא רק בערכם הכספי הרב, אלא גם בערך הסנטימנטלי שגבר על הכל. חטפתי פיק ברכיים. לאן הם יכלו להיעלם? הפכתי את הארונות, חיפשתי בכל מקום, הגיוני ופחות. אין זכר.

ואז נדלקה הנורה בראשי. המנקה. היא האדם היחיד שנכנס לחדר השינה שלנו, מלבדי ומלבד בעלי. הייתי חסרת אונים. אני לא יודעת הרבה על המנקה שלי, אין לי כתובת שלה או פרטים מדויקים. היא מגיעה מאזור בית לחם, ובכל פעם שהיא מגיעה לנקות אצלי, אני באה לקחת אותה מהמחסום. התקשרתי למשטרה, אך המוקדנית אמרה שאין להם איך לעזור – הם מגיעים רק לגניבה שמתרחשת במקום. אם חלף זמן, אני צריכה להגיע לתחנת משטרה, ולפתוח תלונה. רק שאין לי פרטים של המנקה, ואין לי גם הוכחות. על מה בדיוק אדווח?

החלטתי להתעמת איתה, האפשרות היחידה שניצבה מולי. שלחתי לה הודעה שאני צריכה אותה בדחיפות מחר בבוקר לניקיונות, ושאגיע לקחת אותה כרגיל. היא אישרה בשמחה, לא מבינה מה אני מתכננת לה.

ניסיתי להירדם, ולא הצלחתי. רגשות קשים עלו בי. מישהו חדר לי לפרטיות, נגע בדברים האישיים שלי, מישהי שכיבדתי, שהתייחסתי אליה בחביבות ובנחמדות, רימתה אותי, ניצלה את טוב לבי ואת תמימותי, והנה, אנה אני באה? המזכרת מאמא שלי, תכשיטי האירוסים שלי, הכל ונגזל ממני. ככל שחשבתי על זה יותר, כך נעשיתי מוצפת יותר. ניסיתי למצוא איזון, עוגן, משהו שישמור עלי מים הרגשות הקשים. האדם היחיד שיכול היה להרגיע אותי במצב הזה היה בעלי. מילה אחת שלו תספיק. הוא יודע בדיוק איך לנסוך בי אמונה ונחמה. אבל עכשיו הוא הלך ללמוד. ליל הושענא רבא, וכמנהגו מדי שנה הוא לומד בלילה הזה כל הלילה.

ידעתי שהוא ישמח אם אתקשר ואספר לו. אבל ידעתי גם שאחרי שהוא ישמע ממני את הסיפור, יהיה לו קשה יותר לשקוע שוב בלימוד, ואם הוא כבר התחיל – אני לא מסוגלת להפריע, זכות התורה גברה. לא התקשרתי. גם לישון לא הצלחתי. באמצע הלילה שמעתי מפתח ננעץ בדלת. בעלי הגיע לכמה דקות, לקחת משהו מהבית. "למה את לא ישנה?", הוא התפלא. מלחמה התחוללה בי. השתוקקתי לספר לו, אבל ידעתי כמה הוא ממהר לחזור. אם אספר לו, הוא כבר לא יוכל להתרגז. "לא הצלחתי להירדם", עניתי לו בפשטות. הוא שלח כמה מילות עידוד, פנה ויצא מן הבית.

מוקדם בבוקר התארגנתי ויצאתי למחסום לפגוש את המנקה ולהתעמת איתה. כשעברתי במחסום, ביקשתי מהחיילים שעמדו בו לפקוח עין. "אני הוכלת להתעמת עם המנקה שעובדת אצלי בבית. היא גנבה לי את התכשיטים. אם תראו תנועה לא שגרתית או משהו מוזר, תתערבו בבקשה". לא ידעתי מה יקרה כשהיא תגלה שעליתי עליה. אולי תאבד עשתונות.

המתנתי כמה דקות עד שהיא הופיעה. היא נכנסה לרכב בחיוך גדול וידידותי להפליא. לא להאמין כמה בן אדם יכול להיות צבוע. החלטתי לעשות את זה כאן ועכשיו, אני במקום בטוח יחסית. "תראי, לא השארת לי ברירה. את לקחת לי את התכשיטים שלי, השרשראות מאמא שלי ז"ל, עגילי היהלום של חמותי. לקחת לי עוד תכשיטים שאני קשורה אליהם מאוד, ואני דורשת ממך להחזיר לי אותם מיד". "אני???". היא נעשתה דרמטית, מתארת לי בזעקות שבר כמה היא פגועה, ואיך יכול להיות שאני ככה חושדת בה. היא חשבה שאני חברה טובה, והנה אני ככה בוגדת בה... היא לא לקחה כלום! הכחשה גורפת.

לא ויתרתי, התעקשתי איתה. "אני יודעת שאת לקחת. ואני מודיעה לך עכשיו שאם את לא מחזירה לי את התכשיטים תוך שעה, אני פותחת עליך תלונה במשטרה, ואחרי זה ישללו ממך את אישור הכניסה לישראל". היא ממש השתוללה. איך אני מסוגלת לעשות לה דבר כזה? היא חייבת כל שקל. לא התרשמתי, כמובן. התכשיטים וההרגשה האיומה הזו על היותי מרומה, גברו על הכל. היא התבצרה בהפגנתיות ברכב, משחקת את המשחק של הפגועה. הבהרתי לה שאין לה הרבה אפשרויות, והיא חייבת לצאת מכאן, ומיד. יש לה שעה אחת כדי לתת לי תשובה, קרי, להחזיר את התכשיטים לאלתר.

היא יצאה מהרכב, לא לפני שאמרה שהיא לא לקחה דבר ואין לה מה להחזיר. הרגשתי ייאוש. חזרתי הביתה. בעלי בדיוק חזר מהתפילה. זה היה העיתוי הכי מושלם בשבילי, מישהו לפרוק לו את כל הכאב והתסכול. "שילך לכפרה", הוא אמר לי מיד. "עזבי, אנחנו נקנה לך תכשיטים חדשים. אל תצטערי. אין סיכוי להחזיר את זה. אין לך הוכחות, ואף אחד לא יסתכל עליך במשטרה בלי זה". אבל אני לא הייתי מסוגלת להירגע, לא יכולתי לוותר.

התקשרתי לאחותי. יש לה קרוב משפחה שהוא שוטר, וביקשתי ממנה שתנסה לגייס את עזרתו. הוא חזר אלי, שמע את הסיפור והסכים עם מה שאמר בעלי – בלי הוכחות אין סיכוי. "אבל תני לי את מספר הטלפון של המנקה", הוא אמר. "לנסות לא יזיק". הוא התקשר אליה והזדהה כשוטר. המנקה נבהלה, צעקה וחזרה שוב ושוב על הטענה "אני לא לקחתי". השוטר שוב חזר אלי וסיפר על כישלון השיחה. אין ממש מה לעשות. שעה אחר כך הוא התקשר אלי שוב. כבר התחלתי להתרגש, היה ברור לי שיש חדש, אולי אפילו התכשיטים ממש בדרך אלי – אבל לא. "התקשרה אלי אישה שהזדהתה כעורכת הדין של המנקה", הוא אמר. "היא הודיעה לי שאסור לי להתקשר שוב אל המנקה, ושטלפון נוסף ייחשב להטרדה, כל עוד אין לי הוכחות לגניבה. מרשתה עדיין מכחישה את העניין מכל וכל. אין לך סיכוי", הוא סיכם. "תשכחי ממה שהיה ותמשיכי הלאה".

הודיתי לו והתנצלתי על ההפרעה. הושענא רבא היום, הזכרתי לעצמי. ועוד מעט יתקדש חג שמחת תורה. החלטתי לעזוב הכל, להדחיק לגמרי את העניין מרגע זה ועד לצאת החג. חג הסוכות ושמיני עצרת, החגים שנצטווינו בהם "ושמחת בחגך" – זו מצוות החג, וזה הכוח שלנו כעם, לשמוח גם כשקשה. אותו יום היה גם היום שבו שוחררו החטופים. השמחה הורגשה בכל בית בישראל, ולא פסחה גם עלינו, ואני הרגשתי איך השמחה הזו עוזרת לי למצוא נחמה. רגע ענק של הכרה במציאות והבנה כמה חסד ה' עושה איתנו, ועד כמה הכל לטובה.

לאורך היום חיפשתי רק איך לשמוח ולשמח. יצאתי עם הבן שלי לקנות דברים מיוחדים לחג, הכנו יחד ארוחה עשירה וחגיגית, והעסקתי את עצמי סביב העשייה והיצירה.

חג שמחת תורה. ואין לנו שמחה כתורה. שמחתי וחשבתי על רגעי ההוד האלו של התורה, על הריקודים לכבודה, עד כמה היא יקרה לכולנו. החג עבר עלי בנעימים. השתדלתי לשמח, והקב"ה עזר לי. נהניתי מכל רגע, והשמחה היתה מושלמת.

במוצאי החג, אחרי שסיימנו לפרק את הסוכה, גיליתי שיש לי הודעה קולית ממספר לא מוכר. נכנסתי לשמוע אותה. "מדברת עורכת הדין של... (המנקה). אני מבקשת להיפגש איתך בהקדם, תחזרי אלי". לבי דפק, זעם וסקרנות משמשים בו בערבוביה. כל הרגשות שהדחקתי מערב החג צפו ועלו. התקשרתי. מיד כשהיא ענתה הזדהיתי, והבהרתי לה באופן ברור שאין מה לדבר על פגישה בינינו. "או שמרשתך מחזירה לי את התכשיטים שהיא גנבה, או שאני ניגשת למשטרה והיא תישא בתוצאות", נאמתי, אבל היא הפתיעה אותי. "תראי, מרשתי רוצה להחזיר לך את התכשיטים שהיא לקחה. אני רוצה להיפגש איתך כדי להחזיר לך את התכשיטים".

הלם. איך היא נפלה עלי ככה פתאום? רק לפני יום היא הכחישה מכל וכל את העניין, כל מי ששמע את הסיפור אמר לי להתייאש, שזה חסר סיכוי. ופתאום ככה, בלי שום הקדמה או התרעה נחה עליה רוח החרטה? לא ברור לי למה ומאיפה זה קרה, אבל באותם רגעים הרגשתי איך הכוח של התורה, הרגעים שבהם נצרתי את לשוני בלילה, המחשבות והמאבק לשמור על התורה של בעלי, שילמד בראש שקט, שיהא שקוע בה, שיהגה בה, עמדו לי. מי יכול להבין גודל התמסרות של אישה לתורת בעלה?

ושמחת החג שהתעקשתי עליה, ודאי גם היא עמדה לי. שמחת חג, שמחת תורה. טוב לי תורת פיך מאלפי תכשיטי זהב וכסף.