סיפורים קצרים

אצל רשב"י במירון, אני מוצא סוף סוף את אמא שלי מחדש. סיפור קצר

לרגע רוצה לשוני להתגלגל החוצה ולהבהיר לו שנהירות לי דרכי מירון לא פחות מדרכי חסיד לבית רבו, אך ידי ממששת את ראשי הגלוי – ולראשונה זה זמן רב, אני מתבייש

| ט"ו אייר התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

הורי היו אנשים טובים ויקרים, יראי שמיים, עם מידות שלא מוצאים כל יום. אבי היה אברך הספון על התורה יום וליל, והכל בעידודה הבלתי פוסק של אמא. אמא היתה כל כולה אהבת תורה. מהיכן שלא הסתכלנו - היא היתה שם, לגמרי.

כשאכלנו: "תאכל טוב, צדיק, אתה צריך כוח ללמוד תורה"; רגע לפני שאני יוצא מהבית: "את הממתק המיוחד אני מביאה לך, דוד (שזה אני), כי אתה לומד תורה"; "איזו נחת אתה עושה לי כשאתה לומד"; אם קרה מקרה מצער: "לא נעים, אבל נתגבר, העיקר שאתה יושב ולומד"; בקניות: "איזו זכות יש לי לקנות לבן תורה חולצה, אני שמחה כל כך לקנות לך"; ועוד כהנה וכהנה משפטים שהיו שזורים על לשונה תמיד. בכל סיטואציה היא הכניסה אותה, את התורה. היא היתה חלק ממנה.

בכל יום אמא היתה מלווה אותי אל תלמוד התורה. היה לה חשוב שאדע עד כמה היא מוקירה את היותי לומד, עד כמה היא מעריכה זאת. בכל יום, כאשר היינו עוברים ליד הישיבה, אמא היתה נעצרת מתחת לחלון הגדול ומקשיבה לקולות הלימוד העולים ממנו. הייתי מסתכל בפניה. באותם הרגעים היא נדמתה למלאך, זה היה תענוג עילאי בשבילה.

את כולנו היא כרכה באהבה האינסופית הזו. אם אבא או אני למדנו בבית – היא הלכה על קצות האצבעות, בלאט, עם עיניים בורקות. זה היה טל המחיה שלה.

אמא שלי.

אני בן בכור, אחרי שתי בנות ובן. כאשר הגעתי לגיל 13.5 – אמא נפטרה.

אמא חלתה בארורה שבמחלות. המגיפה שלא פוסקת מלהפיל עוד ועוד חללים, קטנים כגדולים, עוללים שלא טעמו טעם חטא מהו לצד אנשים גדולים ומורמים – כמו אמא. על אף אחד היא לא פוסחת, בועטת ומרטשת. מי שמכיר - יודע.

אמא נלחמה בה, במחלה. לרגע לא אמרה נואש – תמיד חייכה. גם כשפניה כבר הפכו לשחורות מהחומרים הקשים אותם נטלה, האור בעיניה זרח, כנגוהות אור ממגדלור בשמי החושך. ברגעי הסבל הגדולים שלה היא ביקשה מאבא שילמד לידה. "זה מרגיע אותי, זו הנעימה שאיתה אני רוצה לקום בתחיית המתים", חזרה ואמרה. ואבא שלי, עדין הנפש, ישב לידה עם סטנדר וגמרא, ומילא את החלל בקולות הניגון – כי רק כך אימא היתה מתאוששת. זה היה הכח שלה. נותן לה את הטוב שבנחמות.

גם אותנו, הילדים, היתה מרדימה כך. בכל לילה היתה אמא שרה לנו את השיר: "אם היו בני אדם מרגישים..." היא היתה שרה בדבקות ממש. כאשר היתה מגיעה למילים: "כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם...", היו עיניה מתלחלחות, ובכל פעם הייתי מתפלא איך היא מצליחה שוב ושוב לדמוע מחדש.

בבר המצווה שלי, אמא עמדה זוהרת ושמחה. אף אחד לא ידע על הכאבים שהיא עוברת. היא הסתירה מכולם, כולל את הבדיקות שעברה לפני מספר ימים. היא התרגשה כל כך מהמעמד, ומכך שהנה הפכתי לאיש המחויב בתורה ובמצוות. היא היתה גאה בי, ואני – תקוותה. היא לא פסקה לברך אותי, לנגב את עיניה ו – לחייך. זה היה הכוח של אמא. החיוך שלה שבר את כל החומות והמיס את הקרחונים החזקים ביותר בלבבות. הרבה רחוקים היא קרבה, בונה להם גשר מחיוך אחד שלה.

למחרת הגיעו תוצאות הבדיקות. התגלה לה סרטן. הוא היה אכזרי וחד. זו היתה אמירה ברורה, אבל אמא לא היתה שם כדי לשמוע אותה. היא האמינה שכל יום צריך להתמלא מחדש במעשים ובתפילות. ואכן, אמא נפטרה בדמי ימיה, אך ימיה מלאים היו, כזקנה בת 100.

 אלו הן מקצת התמונות החקוקות לי בלב.

ששה חודשים הפרידו בין בר המצווה שלי לפטירה של אמא. כילד ידעתי שאמא חולה, אך לא הבנתי בדיוק את המשמעות, ועד כמה מהר זה יכול להגיע. לכן כשהודיעו לי בעדינות המירבית כי אמא נפטרה – קפאתי. ההלם היה עמוק. וקר. כעסתי על כולם. כל העולם היה אשם אחד גדול, ואני הייתי השופט והקטגור... את כולם שפטתי לחומרא, עד מיצוי הדין. כעסתי מאוד. בעוד כלפי חוץ הכל היה נראה רגוע – בלב, המשפט שלי לא הסתיים לרגע. הוא המשיך והתלקח באש תופת. הכל בער שם, בחום אימים, והיו אינסוף של חומרי בעירה.

כנער המתחיל את ימי עלומיו הכל היה נפיץ, שביר ומתלקח. הכעס חלחל בי עד למדורים הכי עמוקים שלי, כהר געש תת קרקעי, מרעיד את האדמה, ושב לנמנם.

זה היה ה"תירוץ" שלי למה שחוללתי אחר כך. היום אני יודע שקוראים לזה תירוץ. האמת, גם אז, בגיל 15, כשרגל אחת שלי כבר היתה בחוץ והשנייה עדיין התנודדה. ידעתי שאני לא באמת מחפש תשובות. כאב וכעס, גדולים ככל שיהיו, לא מהווים גושפנקא לבעוט ולברוח מאחריות כלפי עצמי.  אבל אז נוהלתי על ידי הגחמות, והבטן שלי שקרקרה מלב רגיש וכואב. נכון, אם בהתחלה היו אלו רק כאבי לב, עד מהרה הם הפכו לכלי שרת לשטן, שנהנה לצבוע את התאוות שלי ב"עשו לי" ובמסכנות מעוררת רחמיים עגומים.

בגיל 14 נחשפתי לסמארטפון אצל חבר. משם, הדרך למטה היתה תלולה מרוב מדרון. קניתי לעצמי גם, והצלחתי להסתיר זאת. מכאן התאוות רק התחילו לפרוח, מעלות עשן ובלוני הליום מעוררי פלצות ואשליות. התאוות התגלו כנחשי צפע, אורב מתחת לכסת של מסכנות ושל "מגיע להם" – לכולם. לאמא שלא הכינה, לאבא שהסתיר, לרב'ה מהכיתה שלא התחשב בי, ליוסי מהישיבה הקטנה שרמס את כבודי, מהאחיות שלי שרק הכבידו עלי והקניטו, מכל העולם שלא מבין אותי בכלל, ורק דורש ממני ודורש. הנה אני כאן, ואני אראה לכולם – לכל העולם. יש לי שרירים ואני יודע להשתמש בהם, להתאגרף ולתת את זה ישר לפנים. היה לי מסכת שלימה של למה ולמה.

גם אלוקים לא יצא מהחשבון שלי. בעטתי וכעסתי. שאלתי עליו, כן, היו לי טענות שונות. חיפשתי אותן, הן היו חייבות להימצא. אם לא, הייתי ממציא אותן מחדש. הייתי חייב משהו שיבטל את ה"חיוב" שלי כלפיו, שינקה את המצפון משאריות. רציתי להיות משוחרר כרצוני. בכל הזמן הזה הכנסתי את אמא ואת כל מה שהיא היתה עבורי למקפיא ענק, והוספתי גם את אבא ואת כל האנשים שניסו לעצב את חיי. חשבתי שאם אקפיא אותם למוות, אצא לחיים.

אך טעיתי.

יצאתי החוצה, אל הזוהמה והרפש שבחוץ. דווקא בדרור הבנתי שזילות היא לא ערך משתלם, ושיניתי מגמה. שמרתי על מעמד ועל מכובדות. לא הייתי עוד "שבאב" מסכן על גדר. השלמתי לימודים, הייתי אינטליגנט, רציתי להתקדם הלאה בחיים. זה היה עוד סוג של תירוץ, לא עוד נער שוליים שעושה שטויות, אלא בחור ששומר על עצמו, ברמה גבוהה. כך הרגשתי נעלה על כל הפנאטים החשוכים, הפרימיטיביים, חסרי לימודי ליב"ה, והרגשתי מצוין עם עצמי. לפחות כלפי חוץ.  

האמת, בתוך תוכי הייתי מסכן ואומלל. ריק של כאב ותסכול ללא מוצא, באמתלות מגובבות קש ותעתוע של "עושה מה בא לי". הגעגועים שרפו בי, אך לא נתתי לעצמי להרגיש את הכאב, לשמוע אותו. נעלתי את כל הדלתות, כיוונתי קדימה, וכל מה שהפריע בשדה הראייה - הוסר מהדרך.

בכל התקופה הזו, אבא שלי לא ויתר עלי. עם כל הכאב שלו, עיניו שקועות מיגון ופניו – תוגה, מעולם לא התייאש ממני. הוא כן הפסיק להפציר בי ולנסות לערב גורמים שונים שיאלפו אותי בינה, אך הוא עדיין האמין בי. אני ידעתי את זה.

ותאמינו לי, בדקתי זאת היטב. זה היה הגב והכתף שלי לכל אורך התקופה.

ערב ל"ג בעומר, אני יוצא עם עוד כמה חברים לערב נחמד במרכז ירושלים. מדורה ושתיה חריפה, מוזיקה ועוד מרעין ביישין. בתוך כל הכאוס הזה, אני מרגיש שחלק ממני יוצא החוצה ומתבונן מהצד במתרחש, וזה היה נראה זוועה. שפלות האדם. נגעלתי מהסביבה, מעצמי. כמו זרנוק מים מוצף אור המפלח את ליבי ואת ראשי כאחד. אני מחליט באותו הרגע לקום וללכת, לא מעניין אותי לאן. כאן זה לא מתאים לי.

אני מתחמק מכל החברה ויוצא מהמתחם, הולך רגלית ללא מטרה, מנסה לברוח ממה שאני לא מוכן לגלות. העיקר ללכת. אני מגיע לאזור התחנה המרכזית. נוער מתגולל עם מוזיקת רוק רועשת וצחנה אלכוהולית נוטפת מבקבוקים ריקים למחצה. תחושת קבס עולה בי. אני – שבשנים האחרונות לוקח כמעט כל מה שיכול לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, לברוח מהקשיים, מהמציאות. אני – נגעל, והתחושה הזו דווקא מרוממת אותי.

אני ממשיך אל תוך רוממה, מגיע לשמגר, ונזכר באמא שלי וביום המר והנמהר שבו הייתי פה עם אחיותי ואבי, מוקפים במשפחה דומעת, אבל מרגישים הכי לבד שבעולם. יתומים.

אני רוצה לבכות. גייזר חם בוקע ממני. אני נכנס למקום, מניח ראש בין האבנים ומתחיל להרגיש את החלל של אמא מחדש.

בליל של קולות ואנדרלמוסיה, ואני מביט מעבר לחומה. שורת אוטובוסים ירוקים ממתינה, והמוני אנשים ממלאים אותם. וכמו ברק זה מפלח אותי  - מירון! אני נזכר באמא. בכל ל"ג בעומר הקפידה להיות שם. כמה אהבה היא את רשב"י, כמה דיברה על כח תורתו... אני חושב על אמא שלי, ורגלי מוליכות אותי היישר אל לועו הפעור של האוטובוס התורן. אני מחליט לנסוע למירון, לעוד תחנה בחייה של אמא. אני מגלה כי הכרטיסים נמכרים מראש. בעודי מתלבט מה לעשות ניגש אלי חסיד נחמד ונותן לי כרטיס בחינם – "תיסע לר' שימען. תראה פעם אחת מה זה ותבוא כל פעם", טפח לי בידידות חמה.

(צילום: shutterstock)

לרגע רוצה לשוני להתגלגל החוצה ולהבהיר לו שנהירות לי דרכי מירון לא פחות מדרכי חסיד לבית רבו, אך ידי ממששת את ראשי הגלוי – ולראשונה זה זמן רב, אני מתבייש.

אני מודה לו ועולה לתפוס מקום. הנסיעה הלילית והארוכה מרגיעה אותי. אני יורד מהאוטובוס. בליל של קולות ושירים. הכל מכה בי באחת. לא לפני הרבה שנים הגעתי לכאן כדי "לבלות", עכשיו אני כאן ממקום אחר – אני מחפש את אמא שלי. מנסה לעבור בתחנות חייה, לטעום ממנה. מתגעגע.  כסהרורי אני מפלס דרך, נותן לרגלי לכוון עבורי את התנועה. אני מגיע אל הציון. המוני חסידים, ליטאים, ספרדים מכל העדות והחוגים רוקדים בעזוז. אני מביט עליהם ולא שבע. לא רוצה להינתק, לא רוצה לחזור להתמודדויות. אני מרגיש כאן בטוח, רחוק מהיצר – כי לרשב"י אין לו היתר כניסה.

"בר יוחאי שמן משחת קודש נמשחת ממידת קודש...". השירים עולים ומשתרגים, אני מרגיש איך חלקים ממני הולכים ומתקלפים, חושפים את דוד האמיתי שבי, הילד שאימא השאירה בעולם. אני עומד נטוע, לא זע. אני מתקלף, וזה כואב ושורף. אני נשטף בדמעות רותחות, מגעילות, מכשירות את ליבי. אני רוצה את אמא שלי עכשיו. כמו ילד קטן שאמו עזבה אותו לאנחות. יתום שחוזר לעצמו, לתורת אמו. אני בוכה לאמא שלי, רוצה ממנה מילה מנחמת. שתמחל לי על מעללי, שתלחש לי באוזן שיש לי עוד תקווה ואני יכול להשתנות, שתגיד שידו פתוחה לשבים.

אני ממשיך להתקרב לרחבה. על גג הציון בוערת עדיין המדורה של האדמו"ר מבויאן. אני נשרף איתה יחד, כל חלק בי בנפרד. ממיס את קרחוני הענק שהקפאתי, מגלה את אמא, את אבא, את האנשים שאהבתי כל כך, ורק רציתי להשתיק את קולם שניקר לי בלב, אך שילמתי מחיר כבד מבלי כל תמורה. טעיתי, טעות חמורה.

אבל זה לא פשוט, לרגע לא, לעזוב הכל ולחזור. אני יודע את זה, והיצר מנסה להיכנס בדיוק בזירה הזו. אני ממשיך להתקרב, להידחק בין המוני אנשים. מנסה להתחמם מהאור, להפיח חיים בגחלת. אני עוצר הכי קרוב שאפשר למדורה, מרגיש שראשי בוער. הכיפה. לא מתאים לבוא כך אל רשב"י. לא מתאים ללכת כך בכלל. במיוחד לא לבן של אמא.

אני פונה בביישנות לאחד האנשים לידי, מבקש, שואל, "אולי, אם אפשר לשאול, יש לך כיפה?", הוא מתבונן בי, מבין. מוריד מיד את המגבעת ונותן לי את הכיפה שלו. ככה, בלי שאלות, בלי תהיות. אצל רשב"י כולם שווים. אני מתרגש לחבוש את הכיפה, לראשונה זה זמן רב. משום מה, אני מרגיש איתה טבעי לגמרי, כאילו לא עברו כמה שנים מאז שחבשתי אותה.

הלה נוטל את ידי ומכניס אותי הישר אל המעגלים. אני מפזז ורוקד כאחרון החסידים, נכנס לזה לגמרי. משהו בי יוצא החוצה, מתבונן מהצד. אני מביט על השמחה, על הקדושה, על האור והחום שלה – של התורה, ומרגיש מחובר. כן, אני אוהב אותה, יש בי אש יוקדת של אהבה לתורה, הפיחה בי חיים הגחלת. אש תמיד שלא תוקד, כי "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה...".

אמא ניצחת.

"בר יוחאי, אשרי יולדתך, אשרי העם הם לומדיך, ואשרי העומדים על סודך, לבושי חושן תומיך ואוריך".

מאחורי הסיפור-

את הסיפור כתבתי כאשר התבשרתי על מותה של האישה הצדקנית מרים טוויל ע"ה, והיא בת 40 שנה. ימיה מועטים היו, אך מלאים כזקנה בת מאה.

הרגשתי צורך עצום לספר אותה, לדבר את המילים הלא רבות שאמרה, אך המלאות בתוכן. את השדר החזק שלה - אהבת תורה שלא ידעה שובע.

מי ייתן תמורתך.

לעילוי נשמתה – מרים בת נורית.

ת.נ.צ.ב.ה

 

דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.8 (36 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים