סיפורים מהחיים: לדון לכף זכות

אמיר הוא אחד הידידים הכי קרובים שלי. אני מכיר אותו כבר כמה שנים טובות. זה התחיל משיעור קבוע ששנינו נכחנו בו, והמשיך כדרך חיים. אמיר הוא באמת חבר לעניין, ורק בעיה אחת יש לי איתו. מאז שהכרנו, כבר ערכתי שלושה אירועים משפחתיים. לכולם הזמנתי אותו – ולאף אחד מהם הוא לא הגיע. בכל פעם היה לו תירוץ מנומק היטב למה הוא לא יכול היה להגיע, ולי לא היה הרבה מה לומר, אבל בפנים התפתח אצלי מרמור קטן עליו. אני, לעומתו, מתקשה מאוד להפסיד אירועים, במיוחד אם הם של בני משפחה או של חברים קרובים. מבחינתי זה חלק מהכבוד שאני נותן לאנשים שחשובים לי. אני יודע שלא כולם חושבים כמוני, ולא כולם מתאמצים עד כדי כך, לכן ניסיתי לדון אותו לכף זכות. אבל שלושה אירועים? זה כבר יותר מדי בשבילי.

ושלא תחשבו שהוא לא יודע שזה חשוב לי. הוא יודע. הוא גם ידע גם שאני טעון כלפיו בנושא הזה, ובכל פעם שהנושא עלה הוא חזר ואמר: "בעזרת ה', באירוע הבא אני אעשה כל מאמץ אפשרי כדי להגיע". שמעתי אותו, אבל לקחתי זאת בעירבון מוגבל... אחרי כמה שנים במחיצתו, למדתי לא להסתמך על הנס שנקרא אמיר. ובכל זאת, פיתחתי איזושהי ציפייה. אולי בפעם הבאה הוא כן יבוא.

והפעם הבאה הזו הגיעה ממש לא מזמן.

לאחרונה זכיתי לחתן את הבת שלי. הרבה הכנות כרוכות בחתונה של בת, ואני צללתי לתוכן. החתונה עמדה להתקיים מחוץ לעיר, באולם חדש שלא כולם מכירים. פירטנו בהזמנה כמה שאפשר היה, כדי להקל על הבאים. כמובן, לא שכחתי לשלוח הזמנה גם לאמיר. מובן שהוספתי לו עקיצה בקריצה, שאני מחכה לו הפעם יותר מתמיד. הוא העמיד פני נעלב. "אני אגיע, בעז"ה", הבטיח.

לחתן בת זה לא אירוע של מה בכך, כך שביום החתונה הייתי מרוגש עד כלות. כל מוזמן שהגיע שימח את לבי עד מאוד. השתדלתי מאוד להתייחס לכל אחד שהגיע, זוכר היטב שרוב המוזמנים הגיעו מחוץ לעיר, והמאמץ שלהם גדול יותר מהרגיל.

בין רגע מרגש אחד לשני, ובין אורח אחד למשנהו, ניקרה במוחי הציפור הקטנה הזו. מה קורה עם אמיר? אחת לכמה זמן הציפור הזו צייצה לי: "אתה רואה? הוא שוב לא מגיע. אין לו מילה...", ועוד כל מיני מחשבות לא חיוביות בעליל, שניסיתי לגרש. הבת שלי והחתונה שלה חשובים יותר מהשטות הזאת.

החתונה הסתיימה. ארזנו וקיפלנו הכל לרכבים, ושוב, המחשבה על אמיר קפצה לראשי. הוא לא הגיע. ההבנה הזו מילאה אותי בחמיצות. די, אין לי אמון בו יותר. הוא חבר נהדר, אבל זה כבר לא יהיה כמו שהיה. הבנתי שהחתונה הזו היתה בשבילי סוג של מבחן עבורו, והוא לא עמד בו.

שיתפתי את אשתי ברגשותי. היא דווקא היתה נחמדה יותר ממני, וביקשה שאדון אותו לכף זכות. אמרתי לה שנגמרו לי כבר התירוצים שיכולתי להשתמש בהם בשבילו, עכשיו אני כבר לא יכול לייצר עוד כאלה. היא התעקשה שאנסה. אבל אני חייב להודות – לא הצלחתי לעשות זאת. הייתי פגוע, לא הצלחתי לראות שום דבר טוב אפשרי.

הבקשות של אשתי כנראה בכל זאת פעלו עלי משהו טוב, כי למחרת הצלחתי להדחיק את העניין. יש לי כל כך הרבה על מה להודות ולברך, והחתונה היתה אירוע מושלם. מה אני נתקע עכשיו דווקא על אמיר? נכנסנו מיד למרתון של השבע ברכות הראשון, שהיה מצד החתן, ובאותה עיר שבה נמצא האולם שבו נערכה החתונה. תוך כדי ההתארגנות, התקשר אלי בני הבכור, הנשוי. "אבא, ראית אולי בסוף האירוע את התיק של דינקוש?". התיק של נכדתי המתוקה נשאר, ככל הנראה באולם. התכולה שלו יקרה להם. מלבד המוצץ שהיא קשורה אליו כל כך, היו בו גם כמה פריטים יקרים, והם ניסו לאתר אותו.

"לא ראיתי אותו באולם", אמרתי לו, אבל החלטתי להתקשר לבעל האולם. אמנם סביר שהיה מתקשר אלי אם היה מוצא את התיק באולם, אבל אין לדעת, וכדאי לוודא. יצרתי קשר עם בעל האולם, נותן לו את התיאור של התיק האבוד, ובתוך כמה דקות הוא חזר אלי – התיק אכן נמצא באולם. התקשרתי לבן שלי, לבשר לו שהתיק נמצא. "נקווה שכל מה שהיה בתוכו עדיין נמצא שם... אחרי הכל, אין לדעת אילו ידיים נברו בו", הוא אמר. אמרתי לו שניסע לשבע ברכות מוקדם מהמתוכנן, ונעבור קודם באולם כדי לקחת את התיק.

בערב, כשכולנו לבושים כיאה וכיאות לאירוע, יצאנו לנסיעה. עצרתי באולם, כמתוכנן, יצאתי מהרכב ונכנסתי, פונה לכיוון המעליות. ואת מי אני רואה שם? את אמיר.

לא ממש ידעתי איך להגיב. כעסתי עליו, במפורש. אבל הוא פנה אלי בפנים שוחקות, זוהר כולו, וחיבק אותי כאילו לא ראה את הפנים החיוורות שלי. "מזל טוב, דודי!". הוא טפח לי על השכם, לחץ לי את היד. עניתי לו בשפה רפה, ובלב שלי... סערה. רגע אחר כך ראיתי את בעל האולם עובר לידינו. התנערתי ופניתי אליו, והוא הזדרז ללוות אותי אל המשרד. השארתי את אמיר ממתין למעליות, ומיהרתי לקחת את התיק וגם לבדוק אותו. ברוך ה', נראה שהכל עדיין נמצא בתוכו, כל מה שהבן שלי דאג בגללו נשאר בפנים. הודיתי לבעל האולם מכל הלב. הוא שוחח איתי כמה דקות, מחמיא על האירוע היפה שנערך אתמול. אחרי כעשר דקות של עיכוב, פניתי חזרה לכיוון המעליות, ומשם ליציאה החוצה לרכב שבו ממתינים לי בני המשפחה.

ושם, ביציאה, פגשתי שוב את אמיר. הפעם הוא כבר לא נראה שמח, אלא טרוד ומבולבל. כשראה אותי, הוא נחפז לעברי בהקלה. "איפה החתונה?", הוא שאל. "איזו?", שאלתי אותו, לא מבין מה הוא רוצה. ואז, פתאום, הבנתי.

"מה זאת אומרת? החתונה שלכם!", הוא הביט בי בבלבול. לאט לאט הפה שלו נפער. "זה לא היום, החתונה?!", שאל אותי. נענעתי בראשי. "לא, החתונה היתה אתמול...".

הוא החוויר, כמעט קרס תחתיו. "אני לא מאמין, אני לא מאמין", הוא מלמל שוב ושוב. ריחמתי עליו. הוא התאמץ כל כך... בשונה ממני, לאמיר אין רכב, מה שאומר שהוא היטלטל בתחבורה הציבורית – ואפילו אוטובוס ישיר לאזור לא קיים.

התביישתי. מעצמי, מהשיפוטיות שלי, מהמחשבות שליוו אותי לאורך כל היום, מהדיבורים הקשים... הבטתי בו עומד מולי, מבויש, מתוסכל, לבוש כיאה וכיאות, ובהחלטה של רגע הודעתי לו: "בוא איתנו. אנחנו ממשיכים מכאן לשבע ברכות. אתה ה'פנים החדשות' שלנו".

הוא בקושי הספיק לעכל מה קרה פה, וכבר היינו אצל המארחים. כיבדתי אותו כיאה לאורח חשוב כמו אמיר, שהתאמץ ועשה הכל כדי להגיע – וכן, מה לעשות, התבלבל בתאריך...

אולי זה היה המבט שהיה על הפנים של אמיר כשהבין שטעה, שגרם למצפון שלי להתייסר ככה. איך נפלתי ככה בפח של היצר? המציאות עולה על הדמיון שנתקע אצלי, רק כי היה לי קשה להאמין שהוא באמת רצה להגיע.

זה היה שבע ברכות מיוחד. המארחים השקיעו בו מאוד, עד לפרטים הכי קטנים, וזה היה נהדר. שמחתי שאמיר הגיע, הוא נהנה מאוד, סוג של פיצוי על החתונה שהפסיד... זה היה אירוע בוטיקי שהיה חוויה בפני עצמה. נהניתי כל כך שהוא היה שם איתי, הרגשה שרק חבר קרוב יכול לתת לך.

בסוף הערב הסעתי את אמיר עד הבית. הוא הודה לי מאוד, וצחקנו על זה שהוא הרוויח הסעה ישירה.

מאז, יש לי בפנים משהו כלפי אמיר. קשר מיוחד שלא אתן לאף אחד להרוס. לא משנה מה הוא עושה או יעשה, אני יודע תמיד שיש רק תשובה אחת: לדון לכף זכות.