סיפור מהחיים: המצא לנו חתונה

הסיפור שלנו מופיע בשמות אמיתיים, ולא בכדי. אם תהיה אפשרות לאי מי להיעזר בו, והיה זה שכרנו.

שמי אברהם, מתגורר במודיעין עילית. יש לי חברותא כבר מספר שנים, אדם יקר מאוד ללבי. עד לפני מספר שנים היו לו בבית ארבע בנות בוגרות, שכבר הגיעו לפרקן, ועדיין לא נישאו. הצער שיש להורים על ילדיהם הרווקים עם כל שנה שחולפת הוא עצום, ואני ראיתי אותו, כל יום, מתמודד בגבורה. זה כאב לי מאוד.

מזה שנים רבות אני נוהג לקנות את פתיחת ההיכל של תפילת נעילה בבית הכנסת "אבי עזרי" במודיעין עילית. לאחר ברכת הכהנים ותקיעת שופר אני מרגיש ליד ההיכל עוצמות בלתי מוסברות, כמו שערי ענק שפתוחים, רגעים אחרונים של ניצול, לבקש ולקחת. שמתי לב שכל מה שאני מבקש – מתגשם לי באותה שנה.

באותה שנה פניתי לחברותא שלי, ואמרתי לו: "אני קונה את הפתיחה של נעילה, אבל אני נותן לך את סגירת ההיכל. תעלה ליד ההיכל ותבקש על הבת שלך, אני מבטיח לך שתראה ישועות. מה אכפת לך לנסות? תעלה ותבין בעצמך את גודל השעה", שכנעתי אותו. הוא הסכים, וכך היה. קניתי כבכל שנה את הפתיחה, ולפני ברכת כהנים פיניתי את השטח לחברותא שלי, שעלה, התפלל ונעל את ההיכל.

באותה שנה, בחודש כסליו, הבת הגדולה שלו התארסה. היא התחתנה עוד באותה שנה, ואז ממש לקראת סוף השנה, בחודש אלול, גם הבת השנייה התארסה. זה היה מרגש. שמחה פורצת גבולות.

לקראת יום כיפור פניתי אליו שוב. "יש לך בת נוספת בבית, בוא, נעשה את זה שוב. אני קונה את פתיחת ההיכל – ואתה עולה ומתפלל, בדיוק כמו בשנה שעברה". וכך היה. קניתי, והוא עלה לקראת הסוף, לרגעים האחרונים ומלאי ההוד. באותה שנה, הבת השלישית התארסה.

טעמו וראו כי טוב. זה ממש עבד, התפילה ממעמקי הלב ברגעים הגדולים האלו הוכיחה בפעם השלישית את כוחה. בשנה השלישית חזרתי על הצעתי... נותרה הבת הרביעית, שאמנם לא היתה מבוגרת כמו אחיותיה, אבל המתחיל במצווה אומרים לו גמור. שוב, סיכמתי עם החברותא שלי, גם השנה. אך הפעם הזו חיכתה לי הפתעה.

כאשר הגיע רגע מכירת הפתיחה, הגבאי הכריז מיד: 2000 ₪ פעם ראשונה, פעם שניה...", במהירות. הבנתי שיש מישהו שרוצה לקנות את הפתיחה, ושעדכן על כך את הגבאי מראש. סכום גבוה כל כך על ההתחלה, המסר ברור. משהו בי התקומם, ולא היה מוכן לוותר על הזכות. מיד קראתי: "3,000 שקל!". וזכיתי בפתיחה.

רגע או שניים לאחר מכן, ניגש אלי ר' יונתן, חבר קרוב מאוד שלי, אדם יקר שאני חב לו הרבה. "אני רציתי לקנות את הפתיחה", הוא הפתיע אותי, "בשביל הבת שלי, שרה".

*

"2,000 שקל", אמרה שרה לאביה. "אני אתן 2,000 שקל משלי, ובבקשה, תקנה בהם את פתיחת ההיכל של נעילה. אולי תועיל התפילה שלך שם, ואמצא סוף סוף את הזיווג שלי?". ר' יונתן הסכים. הוא פנה אל הגבאי, וביקש ממנו להתחיל את המכירה מן הסכום המדויק הזה, 2,000 שקל. סכום גבוה כל כך ודאי יניא את שאר המתפללים מלהציע מחיר גבוה יותר, והפתיחה תהיה מובטחת לו. הגבאי הבין את העניין, והסכים לזרז את המכירה, כדי שר' יונתן יזכה בה.

איש מהם לא העלה בדעתו שר' אברהם יהיה מוכן לשלם סכום גבוה עוד יותר בשביל הזכות הזו... ור' יונתן, אנה הוא בא? בתו לא תוכל לשלם 3,000 שקלים. אפילו להתייעץ איתה הוא לא יכל. ור' אברהם זכה בפתיחה, כמו בכל שנה. מה יאמר לבתו כעת?

*

אני מכיר את ר' יונתן שנים רבות. מכיר גם את הכאב שיש לו עם ההמתנה לזיווג של שרה. ר' יונתן גם עזר לי בחיים האישיים שלי לא מעט. לפני מספר שנים הוא סייע לבן שלי להתקבל למוסד לימודים שהתאים לו במיוחד, וזכרתי לו את החסד הזה. לא יכולתי לעמוד מנגד. "אני מוותר לך", אמרתי לו. "הפתיחה שלך". אבל הוא חשב אחרת. "מה פתאום? אני לא מוכן שתוותר לי. חשבתי שנתחלק. אתה תפתח את ההיכל, ואני אעלה לסגור אותו, וכמובן אתחלק איתך בסכום". נזכרתי בחברותא שלי. לא נעים... לבקש את רשותו לעסקה הזאת לא הייתי צריך, הרי זו בסך הכל טובה שאני בוחר לעשות עבורו. ובכל זאת, לא נעים.

הסכמתי לעסקה, והתנגדתי לתנאים. "מה פתאום שנתחלק? אני מוותר לך לחלוטין על הכסף". אבל ר' יונתן לא ויתר, ואני נכנעתי. נתחלק חצי-חצי, בתשלום ובפתיחה. ניגשתי לחברותא שלי. שיתפתי אותו במה שקרה, והבטחתי לי שאף על פי שלא אוכל הפעם להעלות אותו כמו שתכננו, אני זוכר בעצמי את הבת שלו, ואתפלל עליה ברגעים הקדושים הללו. וכך עשיתי. בעודי פותח את ההיכל, התפללתי עליה מעומק הלב.

*

חלפו כמה חודשים, והחברותא שלי הגיע אלי עם הבשורה המשמחת: בתו הרביעית התארסה. האחרונה בתור הממתינות. זו תהיה חתונה רביעית בתוך שלוש שנים, ובכל פעם זה מרגש מחדש, ואפילו יותר. הידיעה וההבנה כמה כוח יש לתפילה בכלל, ולתפילה בשעת הנעילה בפרט, עטפה את כולנו.

בינתיים, גם הבן שלי עצמי הגיע לפרקו, וכבר תקופה שחיפשנו עבורו שידוך מתאים. לקראת שבועות, נראה היה שהדברים מתקדמים, ושהאירוסין כבר נראים באופק. הלב התחיל לפרפר מהתרגשות, הנה בא היום. עכבות שונות ומשונות עיכבו את יום ה"ווארט", היום שבו ייסגר השידוך, והוא נדחה שוב ושוב, עד שסוף סוף קבענו יום לשתות בו "לחיים".

זכיתי. הבן שלי מצא את זיווגו, והוא כאן מולי, מאושר עד אין קץ. והנה, הטלפון צלצל. ידידי, ר' יונתן, על הקו. "שלום, ר' אברהם", הוא אמר, "מה שלומך?". "חסדי ה'", עניתי, והוא המשיך מיד: "אתה זוכר את יום כיפור האחרון? את פתיחת ההיכל המשותפת?". איך אפשר לשכוח אירוע כל כך לא שגרתי, תמהתי. "אתה זוכר למה בקשתי ממך להתחלק איתי?". ודאי שזכרתי את בתו, שרה. איך אפשר לשכוח.

"אז עכשיו אני מתקשר כדי לבשר לך שהבת שלי מתארסת היום. אני מרגיש שזה הרבה בזכותך, בזכות הוויתור שלך, שנתת לי לפתוח את ההיכל". בום. בום. בום. מרוב תדהמה, לא הצלחתי להוציא מילה מפי. "הלו??? ר' אברהם?", ר' יונתן לא הבין לאן נעלמתי, אולי חשב שהקו התנתק. כנראה שהצלחתי בסוף להפיק צליל מהגרון, כי אחרי כמה שניות שמעתי את עצמי אומר לו: "כל הגוף שלי צמרמורות עכשיו. אני מוכרח לספר לך משהו: גם הבן שלי מתארס היום". עכשיו היה התור שלו להיות בהלם. "אני אומר לך עוד משהו", אמר ר' יונתן. "היינו אמורים לסגור כבר לפני מספר ימים, מסיבות שונות זה התעכב, באמת לא יודע למה. עכשיו אני מתחיל להבין". ואני מספר לו בתדהמה שגם אצלנו קרה בדיוק אותו דבר. ההתרגשות ניכרה היטב.

משמיים נקבע ששניהם יתארסו, באותו יום. ברגע המתאים. האם אפשר להתעלם מיד השגחה שכיוונה כך את העניינים?

כמה עוצמה וכוח יש בוויתור. "נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי מוותר מפסיד", זוהי משנתו של הרב שטיינמן זצ"ל. והנה. יחד פתחנו, יחד סגרנו, יחד בנינו בית.