סיפורים קצרים
כשדווקא הקצינים הנאצים הביאו את הישועה לאסירים הנמלטים
יומיים כבר חלפו, וורבה ווצלר טרם נמצאו. ביום השלישי, בעת שקיעת החמה, יופסקו החיפושים וסוף סוף הם יוכלו לברוח מעבר לגדרות. לפתע שני קציני אס-אס נעמדו ליד ערמת הקרשים. "אולי שני הנעדרים מתחבאים מתחת לערימת הקרשים?"
- הרב אברהם יצחק
- כ"ט ניסן התשפ"א
(צילום: shutterstock)בשנים בהן התלקחה אש השואה וליחכה את שלדיהם הצנומים של קדושי עמנו, העולם החריש. היו שמועות על השמדה והתעללות של הנאצים, אך העולם לא טרח כלל לברר זאת או שהעדיף להחריש, או שניהם יחד.
בשנת 1944 למניינם הופץ דו"ח אושוויץ המכונה "דו"ח ורבה וצלר", שהיה העדות הראשונה לעולם לספר על הזוועות שמתחוללות במחנות ההשמדה באין מפריע.
מי הם ורבה ווצלר, ואיזו השגחה עמדה מאחורי סיפור הדו"ח?
ובכן, רודולף ורבה (בשמו המקורי: ולטר רוזנברג) וחברו אלפרד וצלר (ידוע גם כיוסף לאניק), היו אסירים במחנה באושוויץ. שנים ניסו השניים להימלט, אך ללא הצלחה.
ורבה ווצלר תצפתו על פעילות הנאצים, צוטטו לשיחות השומרים והחזיקו במידע מפורט על האסירים שנכנסו למחנה: כמה הושמדו, וכמה עדיין נותרו בחיים.
* * *
יום אחד, הגיע למחנה משלוח של קורות עץ שיועד לבניית צריפים למחנה נוסף. היהודים צוו לסדר את הקרשים בערמות, וורבה ווצלר מצאו את הזדמנות חייהם לברוח.
הם חפרו גומחה באדמה ונשכבו בתוכה, וביקשו מהאסירים לסדר מעליהם את ערמות העצים. האסירים לא הבינו את תכניתם, אך מילאו את מבוקשם. וכי מה אכפת להם שהם מתחת לעצים?
שלוש שכבות של עצים סודרו מעליהם, ושעון החרות של ורבה ווצלר החל את ספירתו לאחור.
ורבה ווצלר ידעו שהנאצים מחפשים אחר הנעדרים במשך שלושה ימים, ואז מעבירים הם את האחריות לרשויות שמחוץ למחנה. אם כן, כל שעליהם לשרוד זה "סך הכל" שלושה ימים, ואז הם יהיו חופשיים.
* * *
אזעקה. ורבה ווצלר הוכרזו כנעדרים במפקד היומי.
פלוגות חיילים מצוידות בכלבי גישוש סרקו את השטח, אך ללא הועיל. ורבה ווצלר החזיקו טבק רוסי שנטבל בנפט, פטנט שטשטש את כלבי הגישוש.
יומיים כבר חלפו, וורבה ווצלר טרם נמצאו. ביום השלישי, בעת שקיעת החמה, יופסקו החיפושים וסוף סוף הם יוכלו לברוח מעבר לגדרות המחנה אל החופש, ולספר לעולם מה מתחולל בתוכו.
לפתע שני קציני אס-אס נעמדו ליד ערמת הקרשים.
"אולי שני הנעדרים מתחבאים מתחת לערימת הקרשים?", שמעו את האחד אומר לחברו.
הלמות לבם כמעט וחשף את מקומם...
"עזוב, לא נראה לי", אמר הקצין השני, "הלוא הכלבים גששו כאן ולא מצאו אותם, אז ודאי שהם לא כאן. בוא נלך".
אך הקצין הראשון לא הרפה. "אתה יודע איזו דרגה נקבל אם נמצא אותם?", שידל את חברו, והלה השתכנע.
הקצינים הארורים החלו להסיר את שכבות העצים בזו אחר זו.
השכבה הראשונה הוסרה, וכמוה גם השניה. ורבה ווצלר כבר התכוננו לתקוף את הקצינים, כי אם יתפסו אותם הם ודאי לא יצאו מהסיפור הזה בחיים, אז לפחות ישיגו נקמה מועטה לפני מותם.
לפתע נשמעה אזעקה. הנאצים נקראו לאכול.
הקצין שמראש סירב נטש את הקרשים, ועל אף הפצרותיו של חברו לא הסכים להמשיך לעבוד עד שיאכל. חברו נכנע והלך בעקבותיו.
ורבה ווצלר נשמו לרווחה וכמעט שהעיפו את הקרשים מעליהם...
* * *
כשהחשיך, ביקשו השניים להסיר את הקרשים מעליהם, אך לא הצליחו. נו, איך יצליחו? אסירי אושוויץ שלא אכלו קרוב ל-3 ימים...
אחר מאמצים רבים עלה בידם להשתחל בין הקרשים, והם נמלטו.
המסר שביקשו השניים להעביר היה: "אלמלא נשלחו שני הקצינים להסיר מעלינו את שתי ערימות הקרשים, לא היינו יכולים לצאת מהגומחה... נמצא, שהישועה באה דווקא על ידי הקצינים!"...
ועל זה נאמר: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י"ט, כ"א).