סיפור מהחיים: תמונה משפחתית

במשפחה של בעלי יש מסורת קבועה: כל שנה, ביום הראשון של "בין הזמנים", כלומר מיד אחרי תשעה באב, נפגשים כולם באחד הפארקים הגדולים של ירושלים, כאשר גולת הכותרת במפגש היא תמונה משפחתית מורחבת של כווווולם. מקדימה יושבים סבא וסבתא רבה, היוזמים של המפגש הזה, וסביבם כל הצאצאים. זה אומר עשרות זוגות של ילדים, נכדים, נינים ובני נינים. כל שנה זה רק הולך ומתרחב, הולך ומתמלא עוד ועוד, בלי עין הרע, וכדי להפיק תמונה כזו, אנו מבקשים מאנשים שנמצאים באזור ומוכנים להתנדב למשימה, שיצלמו אותנו. אחד הגיסים, צלם מתחיל, מביא את הציוד שלו בשביל תמונה פנורמית, מקצועית ואמיתית, וכדי שהתמונה תצא מקצועית הוא מוצא תמיד את האדם שנחמד לו להתנסות במצלמה המקצועית שלו. ברוך ה', בעמנו לא חסרים אנשים ששמחים לעשות מצווה.

אירוע מורכב כזה לא נולד ביום אחד. חצי שנה מראש אנחנו מתכננים ומתארגנים. סבא וסבתא דואגים לצד הכלכלי, והילדים והנכדים אמונים על הצד החברתי והערכי. תוכניות לילדים, תחרויות, דברי תורה, קומזיץ... כל מה שעושים כאשר כווווולם נפגשים.

בעלי נולד לתוך החוויה הזו. כשהתחתנו, הוא לא באמת הבין למה אני מתרגשת כל כך מהמפגש הזה, זה הפליא אותי, איך כל שנה כולם מסכימים ככה להגיע. זו מסורת, ואף אחד לא מעז להפר אותה, אפשר לומר שכמעט לא היו כאלו שרצו, כי זו חוויה מיוחדת. יש כיף שרק משפחה יכולה לייצר, וממש מרגישים את הלב של סבא וסבתא שדואגים שהאווירה תהיה טובה, מלאת אחווה ונועם. גם אם היו פעמים שבהן לא הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר – עדיין עשו כולם את המקסימום כדי להגיע, כי מנהג זה מנהג.

סבא וסבתא הם זוג מיוחד. מפעים לראות את החיבור המדהים שלהם, האהבה, האחווה, השלום והרעות שביניהם, את השכינה והברכה ששורות ביניהם. לראות ולהתפעל, איך ממרום גילם הם רק הולכים ומשתבחים. כבוד זה לזו הוא בסיס לכל אצלם, והשנים הרבות שחלפו עליהם בצוותא רק חידדו את היופי הזה, לפעמים הייתי אומרת לבעלי שמספיק לשלוח אליהם חתן או כלה לשבוע-שבועיים, רק להיות שם מסמר על קיר. הם כבר יקבלו הדרכה לכל החיים.

חמותי, שהיא הנכדה שלהם, סיפרה לי שכל המפגש הזה נולד מפעם אחת שבה עשו יום הולדת לסבתא בגן העיר. זה חימם את ליבה ושימח אותה כל כך, שסבא החליט שזה הופך למנהג קבוע. התאריך היה תקוע בעיתוי הלא נח שלו – חודש אלול, ולכן זה הוזז אחורה מעט, לבין הזמנים. לכולם יש חופש, ומתאפשר יותר להגיע.

וכך היה. בשנה שאחרי, מיד אחרי תשעה באב כולם התייצבו, וסבתא זרחה מאושר, ומאז סבא כבר דאג שהאושר הזה יחזור על עצמו מדי שנה בשנה. זה היה האירוע המכונן. סבתא שמחה, וסבא, שרואה אותה כך, מאושר עוד יותר. סבא וסבתא מפנקים את הנכדים והנינים במתנות ובפרסים מכל הלב, ובכל פעם מחדש זה מפעים לראות איך הם לא שוכחים אף אחד. כל קנייה מחושבת לצרכים של הילד, וכמה מחשבה יש בכל פרט. ממרום גילם זה ממש לא מובן מאליו. כל שנה זו הזדמנות להכיר עוד פנים חדשות שנוספו למשפחה, בין אם זה חתן או כלה או תינוק/ת חמוד/ה בעגלה, וכך בכל שנה התמונה המשפחתית מתרחבת יותר ויותר. אם תיכנסו לבית של סבא וסבתא, תראו אותו מלא בתמונות מכל השנים, ממש כמו תמונות מחזור בחדר ההנהלה בתיכון.

סבתא גאה כל כך בתמונות הללו, שכל מי שמגיע לבקר – היא מיד מדריכה אותו בים התמונות. מסבירה מי זה מי, כולל כל שמות הנינים. "בשמות של בני הנינים אני צריכה עוד קצת להשתפשף", היא צוחקת ואומרת, אבל נראה שגם על זה היא עוד תתגבר. זה ממש מקור החיות שלה.

לפני שלוש שנים, בדיוק יום אחרי תשעה באב, נפגשנו כולנו באותו הפארק, כמו בכל שנה. זה היה אירוע שמח, כיפי ומלא חוויה, כמו תמיד. לקראת סוף המפגש התכוננו לצילום המשפחתי המרגש. התחלנו להיעמד, סיפור שלוקח הרבה זמן.... גיסי ניסה למצוא את העמדה הטובה ביותר, ומיקם את כולנו באופן שיתאים לצילום. עכשיו נשאר רק למצוא את האנשים הנכונים... כאמור, יש כמה מצלמות, וביניהן המצלמה של גיסי שעולה על כולנה. מצאנו כמה אנשים נחמדים שהסכימו לצלם, וגיסי מצא בחורצ'יק נחמד, אדם שמו, שלא נראה כשומר מצוות. הוא הגיע ממש בשמחה לצלם, גם הוא צלם חובב. הוא התגלה כחביב במיוחד, וצילם אותנו בסבלנות רבה, עוד ועוד תמונות. הוא השתדל לעשות את המקסימום, והיה נראה שהוא ממש מרוצה מהעניין.

בסוף, כאשר התפזרנו והודינו לו, אדם שאל את גיסי מה הסיפור של האירוע, גיסי סיפר לו על המסורת המשפחתית, והוא היה המום ממש. הוא לא הצליח להבין איך משפחה ענקית כזו חיה באחדות כזו, עם אהבה ופרגון זה לזה, ועם האווירה המחשמלת שהוא חווה כרגע. הוא לא גמר לשאול על זה, אפילו ניגש לסבא ולסבתא. הוא היה חייב לדעת איך זה עובד... ראינו עד כמה הוא מסוקרן, ואמרנו לו, חצי בצחוק: "שנה הבאה תבוא לפה באותו תאריך, ותראה אותנו...".

כולם צחקו, אבל אני הרגשתי שהוא לקח את זה ממש ברצינות.

*

עם בוא החורף, התקדרו השמים, ולא רק בגלל העננים. סבתא האהובה שלנו התמוטטה בביתה, בלי שום התרעה או סימן, והלכה לבית עולמה. היא היתה אדם נמרץ, פעיל ושמח עד יומה האחרון, ונעלמה לכולנו בפתאומיות. זה היה משבר גדול מאוד בעבורנו. היא היתה חלק ממשי מהמשפחה, החיות והשמחה שלה היו מדבקים. פתאום גילינו עד כמה היא חסרה לכולנו. אלו היו ימים עצובים ממש, בעיקר לסבא, שנשאר לבד, והרגיש בחסרונה יותר מכל. עשינו תורנות אצלו בבית, לא משאירים אותו לבד אף לרגע. אבל הוא לא היה מסוגל לשאת את הצער והכאב.

בקושי עבר חודש, וגם הוא קיבל דום לב. זו היתה מכה כפולה, משבר אמיתי בשביל כולנו. פאר המשפחה אבד לנו. שוב התכנסנו, שוב אבל, שלושים, מצבה, ושני קברים שמספרים סיפור אחד על כוחה של אהבה, נתינה ומשפחתיות.

באותה שנה לא היינו מסוגלים ללכת לפארק, הכל היה בשביל סבתא שאיננה, ואיך נוכל להיפגש שם ולהציף את הכאב? הרגשנו שהכל מתפרק. יום לאחר תשעה באב, נזכרתי בשנה הקודמת. נזכרתי בחוויות שהיו, ואז צפה בזיכרוני דמותו של אדם, האיש שצילם אותנו וששאל כל כך הרבה על המשפחה. זכרתי שהוא התפעל, וגם שהבטחנו לו שנהיה שוב באותו יום בפארק. ברגע שנזכרתי בו – גם היה ברור לי שהוא יבוא לשם. זאת היתה הרגשה פנימית חדה וברורה. זכרתי את הלהט שלו, וידעתי – הוא יבוא. שיתפתי את בעלי, ואמרתי לו שחייבים לצאת לשם, אפילו רק בשביל אותו אדם. בעלי היה בספק אם הוא יגיע, אבל גם הוא הרגיש צורך לצאת לפארק, סוג של נחמה אולי, משהו מהימים שהיו.

הגענו לפארק. לא לקח הרבה זמן, וראיתי אותו, כובע מצחייה לראשו, יושב על הספסלים. בינגו. הרגשת הלב שלי התממשה. בעלי ניגש אליו מיד והזדהה. אכן, הוא חיכה וציפה לראות את כולנו שוב, בעלי סיפר לו את הבשורות העצובות, הוא לקח את זה קשה ממש.

אבל אז הוא אמר לבעלי משפט שאי אפשר היה להתעלם ממנו. "למה לא המשכתם להגיע? אדרבא, אחרי הפטירה אני בטוח שזה הרצון שלהם", אמר, מתקשה להבין. כמה שבעלי הסביר שזה כבר לא זה, הוא התעקש, שוב ושוב. ואז הוא סיפר.

*

אדם מגיע ממשפחה קצת מורכבת. מספר הנפשות בה לא מגיע לעשירית המשפחה שלנו, אבל רמת הוויכוחים, התחרויות, ההקנטות והריבים היא בלתי נסבלת. כל אחד חי לעצמו, בבועה משלו. בקושי מגיעים לאירועים. היה שם מריבה לאחר מפגש מקרי קטן, אחד נעלב מהשני, הילדים התערבו ונהיה בלגן. מאז נוצר נתק מוחלט.

כאשר ראה את המשפחה היפה שלנו, האחדות והאווירה, משהו זז אצלו. גם הוא רצה משפחה חמה כזו. "הבנתי", כך סיפר, "שבמקום לחפש את החום והמשפחתיות בחוץ, יש לי משפחה משלי, וממנה אני צריך להתחיל". מאז הוא ניסה לוותר יותר, לשתוק, להעלים עין.

עם הזמן הוא גילה שאנשים מבינים לאט, אבל בטוח. דברים חזרו אליו כבומרנג, הוא פרגן ללא תמורה, התנדב לארגן כל מפגש משפחתי ולקח על עצמו אחריות מלאה. זה דרש ממנו אנרגיות בלתי נתפסות. הוא גם התערב ועשה "סולחה" אמיתית בין כולם. הוא שילם מחיר לא קל, אבל אחר כך, כשהפצעים התחילו להתאחות, זה היה שווה הכל. הוא עדיין בתחילת הדרך, אבל יש שיפור, וזה מה שחשוב. ועכשיו הוא הגיע כדי לקבל מאיתנו עוד כוח ובעיקר כי רצה לראות את היופי הזה שוב.

הוא ממש הצטער לשמוע ולראות שלא הגענו. בקצה העין ראיתי את בעלי מתכנס לתוך עצמו. הבנתי שמשהו מתבשל שם. כמה רגעים אחר כך, הוא חיבק את אדם ואומר לו: "שנה הבאה תבוא לכאן שוב, באותו תאריך. אני אעשה הכל כדי להביא את כולם".

"כולל תמונה משפחתית?", צחק אדם.

"בטח. רק בשביל התמונה שווה את הכל"...