סיפורים מהחיים: קשר דם

כשעודד עבר פציעה מורכבת בגפיים, הוא בעצמו לא האמין עד כמה הדרך להחלמה ארוכה ומייגעת, וטוב שכך. כל ניתוח הוליד עוד ניתוח, וגם שהשתחרר והלך כאחד האדם, כמעט, עדיין היו עוד ניתוחים באופק.

על כל ניתוח שכזה הוא התבקש על ידי בנק הדם לדאוג לביטוח מנות דם עבורו. המצב הקשה בארץ עם חוסר במנות דם מחייב זאת. כדי להשיג תרומה יש כמה דרכים. האופציה הרווחת היא למצוא תורם דם שייעד מראש את תרומת הדם שלו לזכותו של האדם המסוים שזקוק לה, ויציין זאת בטופס התרומה שלו. כך התרומה הופכת לכיסוי ביטוחי עבור אותו אדם. מנה תחת מנה.

לא לכולם יש משפחה, מכרים או חוגי ידידים שיסכימו לתרום דם עבורם, ודאי לא כשיש בכך צורך לעיתים קרובות. ולפעמים לא נעים לבקש ממשהו קרוב, להזדקק. אפשר גם לשלם עבור מנות דם, אבל גם זו לא אופציה שמתאימה לכל אחד. עודד בחר לנסות להשיג תורם בדרך אחרת, שונה. הוא יצא לעבר בית מד"א, בבניין שבו יש מוקד תרומת דם באופן קבוע. אולי ימצא שם תורם מזדמן שיסכים לרשום את התרומה שלו על שמו.

כבר כשהגיע לאזור הבין שחניה היא סיפור קשוח בסביבה הזו. הכל מלא, כל סנטימטר של שפת מדרכה נוצל במלואו. גם תג הנכה שלו לא עזר לו הפעם, אפילו המדרכות עצמן היו מלאות. עודד פנה למגרש חניה סמוך שהיה, כמה מפליא, מלא גם הוא. הוא הסתובב בחניון, מחפש רכב מהבהב – סימן לבוא הנהג, או אנשים שמתקדמים לקראת רכבם. הוא לא היה היחיד שחיפש חניה פנויה, וידע שיצטרך להזדרז כדי לתפוס כל מציאה. הוא התרכז בחיפוש, וכך גילה את הפג'ו הלבנה המחליקה מעדנות מהחניה. החניה היתה פשוט מולו, כמו קרצה לו. בלי הרבה מחשבה הוא נכנס אליה, מתעלם מקולות צפירה ששמע מסביבו, ושמח שזכה בה.

עודד רק יצא מדלת הרכב, וכבר ראה מולו פנים אדומות וכעוסות. בחור צעיר, שומר מצוות, ניגש אליו. "מקום החניה הזה היה שלי! חיכיתי המון זמן לנהג הזה שיצא, המתנתי ממש כאן, לצד הרכב. וברגע שהוא יצא – נכנסת, בלי לשאול אף אחד... אתה לא רואה שיש כאן מכונית עם אורות מהבהבים שממתינה לחניה?!", שאל אותו בתערומת. עודד לא התרגש מהסיפור. 'בטח המציא את כל הסיפור', הוא חשב לעצמו, 'רק כדי שיוכל לזכות בחניה'. הוא מכיר סיפורים כאלה, ולא אחת גם נכווה בהם, הוא לא ראה אף אחד ממתין. אבל אל מול הבחור הכעוס, הלחץ והמתח של עודד עצמו התחיל לבעור. הוא ענה בחריפות ובכעס. חילופי הדברים ביניהם המשיכו בקולות צורמים עוד דקה או שתיים, עד שעודד פנה משם, משאיר את הצעיר להתמודד עם עצמו.

רק כשנכנס למעלית בתוך הבניין, החלו הרהורי חרטה לדגדג את מצפונו. אולי באמת הוא צודק, הצעיר הזה? למה שישקר לו, בעצם? הגיוני שהוא לא הבחין בו, הוא היה מרוכז כולו בכניסה לחניה. אבל אז גבר עליו הקול הנגדי. הצעירים האלה משקרים במצח נחושה. סיפורי עבר שחווה עם צעירים ששיטו בו או באחרים צפו בזיכרונו, ועם המתח לקראת חיפוש התורם, אירוע שגם כך לא נעים במיוחד, הכעס על הבחור גבר עליו, ללא כל פרופורציה לאירוע עצמו. כעס על צעירים, כעס על חובשי כיפות. 'החוצפה שלהם, לשקר עם כיפה על הראש', עברה במוחו המחשבה עם עוד מחשבות קשות דומות. כך יצא מן המעלית, עצבני, מגלה מולו אינסוף מסדרונות ופניות. הוא לא הצליח למצוא את האגף הנכון. 'עודד, תתפקס', אמר לעצמו. הוא הסתובב בין הקומות, עולה ויורד, עד שהצליח למצוא את האגף הנכון.

מותש, עודד ניגש אל הפקידה בעמדה, מגיש לה את המכתב שקיבל מבנק הדם, ושוב קיבל ממנה הסבר על כך שעליו למצוא תורם, או לשלם עבור כל תרומת דם שיקבל. בעוד הם משוחחים, יצא מאחד החדרים בחור צעיר. על כפל המרפק שלו נחה רטייה עבה. נראה שזה עתה סיים לתרום דם. הוא העיף מבט בעודד והתקרב אליו. "שלום, אני איציק. אתה צריך עזרה אולי?".

עודד הפנה אליו את מבטו ונבעת. הפנים של איציק היו מוכרות לו מאוד. זה היה אותו צעיר מהחניה... עכשיו הוא מגיע ושואל מה הוא צריך? מחשבות שונות ומשונות התרוצצו בראשו של עודד. אולי הוא מחפש נקמה? ובכלל, איך הוא הגיע לכאן בכזו מהירות, ועוד אפילו הספיק לתרום דם? יש פה איזה תעתוע ראייה או משהו? הוא התבלבל לגמרי והתחיל לגמגם. המזכירה הסבירה בנעימות שעודד זקוק לתורם דם שיתרום עבורו. איציק לא חשב פעמיים. "תרשמי את התרומה שלי על שמו, בבקשה".

"אי אפשר, אתה כבר אחרי התרומה. זו פרוצדורה שעושים לפני התרומה", ענתה לו.

"נו, אז מה? אני מבקש. השנייה סיימתי את התרומה. תוסיפי את השורה הזו, ונגמר הסיפור, זו לא איזו פרוצדורה מסובכת. אבל הפקידה סרבה. יש נהלים.

בינתיים עודד התאושש, שמח על העזרה שנחתה עליו בהפתעה. "מה הבעיה? אני ממש מתחנן, הוא תרם עכשיו ומבקש ממך, אולי בכל זאת?", ניסה להתחנן. אך הפקידה נשארה איתנה בסירובה.

איציק לא נבהל. הוא את פנקס התרומות שלו, שהיה עמוס בחתימות. "חבר באיגוד תורמי הדם של מד"א", הופיע שם, וגם סוג הדם הדי נדיר שלו, O מינוס. הוא נפנף בפנקס מול הפקידה. "את מכירה אותי, כל 3 חודשים אני כאן. מד"א צריכים את הדם שלי, ואין סיבה שלא תסכימו לשינוי הזה. אם את לא יכולה לעשות את זה, תקראי בבקשה למישהו בדרג גבוה יותר, שיכול", הוסיף באסרטיביות. זה עבד. בתוך כמה דקות בוצע הרישום, והתרומה של איציק נרשמה לזכותו של עודד.

"אני ממש מודה לך", אמר עודד, מבויש. "ממש לא היית חייב, אני ממש מתנצל על כל מה שקרה".

"בשמחה רבה, הכל בסדר. הפקידה בסך הכל עושה את העבודה שלה. אני שמח לדעת שהדם שלי עוזר לעוד יהודים", ענה איציק בטבעיות. זה ממש הפליא את עודד. איך בן אדם מסוגל להתרומם כך ממקרה לא נעים שקרה לפני חצי שעה בחניה? הערכה עצומה מילאה אותו, והם המשיכו לשוחח עוד דקה או שתיים, עד שעודד ראה מולו מראה שגרם לו לאבד את הלשון פעם נוספת. מה קורה כאן?

מאחורי איציק הופיע בחור צעיר, דומה כמו שתי טיפות מים לאיציק. ממש כפיל. והבחור ההוא, לפחות לפי ההבעה שעל פניו, בהחלט זיהה את עודד...

"תכירו", אמר איציק בפנים מאירות כשהבחין בצעיר. "זה יוסי, אחי התאום". המבטים שהוחלפו ביניהם קצת בלבלו אותו, את איציק, והוא ניסה להסביר: "עשינו רוטציה. הוא חיכה ברכב למטה עד שתתפנה חניה. בינתיים עליתי לתרום והתכוונתי לרדת ולהתחלף איתו, אבל אם הוא כאן, כנראה נמצאה החניה...", צחק בלבביות. "יוסי, תכיר, זה עודד. הוא הגיע לבטח את עצמו לניתוח שהוא עתיד לעבור, הוא עבר פציעה מאוד קשה שהוא השתקם ממנה בניסים, הוא לפני עוד סדרת ניתוחים. אדם גדול", הציג שוב, מנסה להבין מה קרה לשני האנשים הקפואים מולו.

עודד לקח אחריות על האירוע. " כבר נפגשנו", הוא אמר. "למטה, בחניה. אני ממש מצטער, היה קטע לא נעים. תפסתי לו חניה שהוא המתין לה הרבה זמן, כבר בדרך חשבתי לעצמי שאולי באמת לא ראיתי אותך בלהט שלי לתפוס את החניה. אני מתנצל, לא הייתי אמור להתנהג אליך ככה", אמר בבושה.

"אהה, עכשיו אני מבין", ענה איציק, מחייך. יוסי, שהמבט שלו כבר הספיק להתרכך, חיבק את עודד, "אני מצטער שככה כעסתי עליך. אם הייתי יודע את המצב שלך, שאתה מחפש תרומה... הייתי צריך להתחשב ולדון אותך לכף זכות", אמר.

הם התחבקו כמו ידידים קרובים. "אני חייב לומר שאני נפעם ממכם, מטוב הלב, מהכנות, מהעין הטובה. אני חייב לשניכם התנצלות. עלו בי מחשבות לא טובות על הכיפה שלך. כשחשבתי שאתה מנסה לרמות אותי, דיברתי בצורה לא יפה בכלל. אלוקים הראה לי מהר-מהר מי האדם, הרבה לפני מה שהכיפה שלו מספרת. אני ממש מתבייש ושוב מבקש סליחה. קיבלתי שיעור רציני".

"אתה למדת שיעור, ואנחנו עשינו בית ספר", צחק יוסי. "אלוקים שלח לי אותך כדי שאדע מה זה לדון כל יהודי לכף זכות. גם כשנראה שאין שום צד של זכות, שהוא ממשיך לפגוע בך בלי שום סיבה, יהודי תמיד מכוון לטוב. תודה על השיעור הזה, על הזכות להתפייס ולדעת שעוד יהודי סלח לי, ואני סלחתי לו".

דמעות של התרגשות עמדו בעיניו של עודד.

"מכאן ואילך אין לך מה לדאוג. נדאג לך למנות דם ככל שתצטרך", הם אמרו, מחליפים איתו מספרי טלפון. "בפעם הבאה שאתה צריך תרומת דם – תתקשר אלינו. אחד משנינו בטוח יוכל לתרום לך".