כל התכנים של נועה הראל

לצד היותנו הורים, אנחנו גם בני אדם, וכבני אדם אנחנו יכולים לעיתים לדבר בצורה שאינה ראויה, או לפגוע. כשאני מבינה שטעיתי – יש מקום לקחת אחריות ולבקש סליחה

לפעמים אנחנו נכנסות לחופש בתחושה סמויה שתפקידנו "לייצר חופש", אבל ילדים לא זקוקים לאמא שהיא צוות הווי ובידור

לפעמים אנחנו יוצאים מהשיחות איתו בתחושת אשמה גדולה, ומנסים להשתנות כדי לרצות אותו, אבל נראה ששום דבר לא באמת מספק אותו. איך אפשר לדעת אם הביקורת של המתבגר נכונה?

כדאי שנכיר עיקרון אנושי פשוט: אחריות אינה מתחלקת בשניים. זה אומר שאם אני אחראית למלא את החופשה, שתהיה מהנה, חווייתית ומספקת, הילדים הופכים להיות פסיביים

המטרה שלנו אינה לנהל את היחסים בין הילדים, אלא ללמד אותם לנהל אותם בעצמם. זו מתנה שתשרת אותם הרבה אחרי שהחופש הגדול יסתיים

כשהילדים רואים הורים שמציבים גבולות ברורים, אבל עושים זאת מתוך ענווה, כבוד ואהבת המשפחה, הם לומדים שני שיעורים חשובים לחיים

בהתחלה קירבו אותי ועזרו לי להתחבר, ועכשיו כשאני מנסה להשתלב – אני תמיד מרגיש שונה. למה?

נכון, סביבה משפיעה, ויש מקום להשתדל במה שיש בכוחכם לספק לילדים את המירב בין כתלי הבית המוגן יחסית. אך שימו לב: מאיפה אתם צמחתם?

יש לנו חשש ממה יגידו בני המשפחה, החברים, השכנים והאנשים שמכירים אותנו. אנחנו מרגישים מאוימים מהמבט של הסביבה. איך עושים את השינוי בלי להיבהל?

כשאנחנו מנסים לשלוט במה שלא בידיים שלנו, אנחנו נכנסים לכביש ללא מוצא. אנחנו מתחילים להיעלב ממנו, לשכנע אותו, לכעוס עליו, ובסוף גם השבת וגם הילד נעשים כבדים עלינו. אז מה כן?

יתכן שאת רוצה שהיא תתלבש בצניעות. האם זה באמת רצונך, או שהרצון האמיתי הוא שהיא תתחבר, תרצה, תאהב, תעריך את הצניעות?

בכל מפגש משפחתי יש להם הערות על אורח החיים שלנו. אני נפגע, מתרחק, ומרגיש שהם לא מכבדים את הבחירות שלי. איך אפשר להתמודד עם זה נכון?

זוגיות לא יכולה להחזיק מעמד כשאחד מבני הזוג מרגיש שכל הזמן בוחנים ושופטים אותו. קשר אמיתי מתפתח כשאדם מרגיש אהוב גם כשהוא מתגלה ב"חולשתו"

מה עושים עם הילד האחד שמתנגד לכל מה שאנחנו מנסים להנחיל בבית? והאם זו אשמתנו שהוא מתנהג כך?

בואו נסתכל לאמת בעיניים – מסגרת של משפחות טובות ויראות שמיים לא מבטיחה מציאות סטרילית. ילדים הם ילדים – עם יצרים, קנאה וצורך במעמד חברתי

ההשקעה בטיפוח הילדים נראית לו מיותרת, עבורי זה חשוב ומשמח, ונוצרים בינינו מתחים. איך אפשר לגשר?

אין כאן צד חינוכי, כיוון שהילדים גדלים בבית עם שני הורים, וזה לא בדיעבד אלא לכתחילה. שני הורים מראים לילד זוויות שונות לאותו עניין, הם מפתחים אצל הילד מבט עומק על העולם. אך יש כאן הזדמנות זוגית

יש זוגות שחיים בשלום ואפילו באושר למרות הפערים הדתיים, וישנם כאלה שלא. מה מוביל להבדל הזה?

מצאתי משהו שהיה חסר לי במשך שנים, ואני סוף סוף מאושרת. אבל ההורים שלי כועסים ומתנגדים. יש מה לעשות?

אנחנו חווים עליות ומורדות בתהליך התשובה. איך חוסר היציבות הזה ישפיע על הילדים שלנו, ואיך אפשר לחנך אותם ככה?