הילד תמיד מתלונן? הסיבה האמיתית לביקורת של מתבגרים

הבן שלנו בגיל ההתבגרות, ולא משנה מה אנחנו עושים – תמיד יש לו ביקורת. האוכל לא מספיק טוב, אנחנו לא מבינים אותו, אנחנו מחמירים מדי, לא משקיעים מספיק, לא כמו ההורים של החברים שלו... לפעמים אנחנו יוצאים מהשיחות איתו בתחושת אשמה גדולה, ומנסים להשתנות כדי לרצות אותו, אבל נראה ששום דבר לא באמת מספק אותו. איך אפשר לדעת אם הביקורת שלו אומרת שאנחנו באמת טועים?

אין כמעט הורה למתבגר שלא מכיר את הרגע הזה.

הילד אומר משפט אחד, ואנחנו מיד מתחילים לבדוק את עצמנו. אולי באמת הגזמנו? אולי אנחנו לא קשובים מספיק? אולי הוא צודק?

הלב ההורי הוא לב רגיש. הוא רוצה לתת את הטוב ביותר, לדייק. לכן טבעי מאוד שהביקורת של ילד תערער אותנו.

אצלנו בבית, כשאחד הילדים מודיע שמשהו לא מוצא חן בעיניו, אני מחייכת ואומרת "אנו מתנצלים בשם ההנהלה וצוות העובדים". בדרך כלל זה מצליח להעלות חיוך גם אצלם.

אבל מאחורי ההומור מסתתר רעיון חשוב.

העובדה שילד אינו מרוצה, לא בהכרח אומרת שכהורים, לא נהגנו נכון.

גם אנחנו, המבוגרים, לא תמיד מרוצים מהמציאות. לפעמים אנחנו מתלוננים על מזג האוויר, על העבודה או על הפקק, אף על פי שאין לנו באמת טענה כלפי מישהו. חוסר שביעות רצון הוא רגש אנושי, לא בהכרח הוכחה שמישהו נכשל.

תחשבו על משפחה עם כמה ילדים. אותם הורים, אותו בית, אותם ערכים, אותה השקעה. ובכל זאת – ילד אחד אומר "תודה", השני בקושי שם לב, והשלישי בטוח שמקפחים אותו.

כל ילד מגיע עם עולם פנימי אחר: אופי שונה, ציפיות שונות, רגישויות שונות ודרך משלו לפרש את המציאות.

לכן, אם ננסה להשביע את רצונו של כל ילד בכל רגע, נגלה מהר מאוד שמדובר במשימה בלתי אפשרית. תמיד יהיה מי שהיה רוצה קצת אחרת.

זה כמובן לא אומר שלא צריך להקשיב לביקורת. לפעמים ילדים מאירים לנו נקודות שלא ראינו, ולפעמים הם באמת זקוקים לשינוי מצדנו. אבל יש הבדל גדול בין להיות קשובים, לבין לאבד את הביטחון בכל פעם שמישהו אינו מרוצה.

כשהורה משדר ביטחון ורגוע, לא מתוך עקשנות אלא מתוך בירור פנימי, גם הילד המתלונן פוגש מולו יציבות. טבע האדם הוא שכאשר הוא עומד מול מישהו שבטוח בדרכו, הדבר גורם לו לעצור ולבחון מחדש גם את עצמו.

לא תמיד נראה את זה באותו רגע. מתבגרים לא ממהרים להודות.

אבל פעמים רבות, דווקא ההורה שלא נבהל מכל ביקורת, מלמד את ילדו שיעור חשוב: אפשר להקשיב, אפשר לחשוב, ואפשר גם להישאר שלם עם הדרך.

יום אחד, כשהילדים יגדלו, הם אולי לא יזכרו כל ויכוח שהיה בבית. אבל הם בהחלט יזכרו שהיו להם הורים שהיו שלמים, יציבים ובטוחים בדרכם.

נועה הראל היא מנחת הורים, יועצת זוגית ויועצת במודעות אישית ובמערכות יחסים. לתגובות: noaharel4@gmail.com