השריקה הייתה קצרה, ואז הגיע הפיצוץ. מחובר לחיים

כטכנאי תשתיות תקשורת וסיבים אופטיים, העבודה שלי היא לדאוג שאנשים יישארו מחוברים. ביומיום, זה אומר להשחיל כבלים בבנייני משרדים או לפתור תקלות ראוטר של לקוחות זועמים. כשהתחילה מלחמת "עם כלביא", מצאתי את עצמי חורש את כבישי הארץ מהבוקר עד הלילה לדאוג להתקנות אינטרנט עבור מִקְלָטִים ציבוריים.

באותו בוקר של יום שלישי, הייתי בדרך לתקן תשתית בבסיס צבאי בדרום. הכביש היה כמעט ריק, השמיים בהירים. ואז, באמצע הכביש, האפליקציה בטלפון צרחה. שנייה אחר כך גם האזעקה בחוץ חתכה את האוויר.

חתכתי לשוליים, עצרתי את הרכב, השארתי את הדלת פתוחה ורצתי. לא נשארתי קרוב לאוטו. חציתי את מעקה הבטיחות והתרחקתי כמה מטרים לתוך השטח הפתוח. נשכבתי שם על האדמה הקוצנית ושמתי ידיים על הראש.

השריקה הייתה קצרה, ואז הגיע הפיצוץ. זה לא היה הבום המוכר של יירוט. זה היה רעש מחריש אוזניים שהרעיד את האדמה תחתי. הרגשתי את גל ההדף חולף באוויר. שכבתי שם עוד דקה, מתנשם. כשהבנתי שזה נגמר – קמתי לאט. 

ניערתי את המכנסיים והתחלתי ללכת חזרה לכיוון הכביש. מרחוק ראיתי את הרכב שלי עומד בדיוק איפה שהשארתי אותו. שלם לגמרי. השמשות במקום, הפח נקי. שחררתי אוויר מתוך הקלה עצומה.

אבל כשהתקרבתי, הרגליים שלי נעצרו.

במרחק של כשלושה מטרים בלבד מהדלת הפתוחה של הנהג – הדלת שדרכה זינקתי החוצה רק דקות ספורות לפני כן – היה חרוץ באספלט בור שחור. בתוך הבור הזה נח רסיס מתכת ענק ומעוות.

הבטתי על הרסיס, ואז על כיסא הנהג. המרחק היה בלתי נתפס. אם הייתי מחליט להישאר באוטו, עוצר מעט קדימה, או מתעכב לאסוף את הטלפון - הייתי בדיוק ברדיוס הפגיעה שלו. מרחב התמרון בין חיים למוות הצטמצם לשלושה מטרים של אספלט.

התיישבתי על מעקה הבטיחות ולקחתי לגימה מהבקבוק שהיה באוטו. הידיים עדיין רעדו קצת. רק כשהנשימה חזרה והדופק נרגע, נזכרתי במשהו קטן שעשיתי כמה ימים קודם לכן.

זה היה בערב, אחרי עוד יום עבודה עמוס. החדשות ריצדו ברקע והציפו אותי בתחושה של חוסר אונים מול כל מה שקורה בחוץ. רציתי לעשות משהו, משהו שיכניס קצת אור בתוך הטירוף הזה. נכנסתי לאתר התרומות של ארגון הידברות וחתמתי על שטר השותפות. עשיתי הוראת קבע לזיכוי הרבים, סגרתי את החלון בדפדפן והמשכתי הלאה בחיי. לא חשבתי על זה במונחים של תעודת ביטוח, אלא רק ממקום של רצון פשוט לעשות משהו טוב.

אבל שם, על הכביש המהיר, מול גוש הברזל שפספס אותי, האסימון נפל. אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו אלה שתורמים, שאנחנו עושים טובה כשאנחנו תומכים בפעילות רוחנית. אבל האמת היא הפוכה. פעלתי לזיכוי הרבים מהסלון הביתי, וכשהגיע רגע האמת – הזכות של זיכוי הרבים חצצה ביני לבין האסון. פעלתי, ופשוטו כמשמעו, נושעתי.

חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתיחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12