זה מה שקרה כשהפסקתי לחכות לזר הפרחים שלי

הידיים שלי היו עמוסות תמיד ברגעים משמחים של אחרים. כמעצבת אירועים ושוזרת פרחים, השגרה שלי הורכבה מיצירת רגעים מושלמים: שילוב מדויק של שׁוֹשָׁן צחור וגיבסנית לחופות של תחילת הקיץ, וזרים חגיגיים לכלות נרגשות.

ידעתי בדיוק איך לעצב שמחה, איך לגרום לה להיראות מושלמת מכל זווית. אבל כשהייתי חוזרת בלילות לחדר שלי בבית הורי, תחושות הכאב והצער של רווקות מאוחרת שחצתה את שנתה השלושים ושתיים היו עולות.

להיות בחורה מבוגרת בשידוכים זה לחיות בתוך צומת תמידי של התמודדות. מצד אחד אני אישה עצמאית, מנהלת עסק, מלאת עשייה. מצד שני, בערב שבת אצל ההורים, בין הסלטים לדג המרוקאי, אני חוזרת להיות "הילדה שעוד לא נושעה". יושבת בשולחן השבת, שומעת את הגיסים שלי מדברים על המשכנתאות שלהם ואת האחיות שלי מרגיעות תינוקות בוכים. מרגישה שאצל כולם החיים זורמים על מסלולם, ורק אצלי לא. מחייכת בכוח כשדודה רחל שוב מלטפת לי את היד ואומרת: "בקרוב אצלך, מאמי. השנה, בעזרת השם. רק תפתחי את הלב".

והלב שלי? הוא היה פתוח עד כאב, וגם שבור. נפגשתי במשך השנים עם עשרות בחורים. חלקם דרך מכרים משותפים, וחלקם האחר דרך שדכניות. אך עם אף אחד מהם זה לא התקדם. הרגשתי תקועה.

מסלול ההשתדלות שלי כלל גם את הצד הרוחני: הפרשות חלה, נסיעות באישון לילה לעמוקה, ארבעים יום בכותל, קריאת שיר השירים ועוד כהנה וכהנה. אך עדיין לא נושעתי.

נקודת המפנה הגיעה במוצאי שבת אחד, חורפי וקר. חזרתי מעוד פגישה מתסכלת. נכנסתי הביתה, סגרתי את הדלת ונשענתי עליה. על שולחן הסלון עמד זר פרחים שנשאר מאירוע של יום שלישי שעבר. בקצוות, עלי הכותרת כבר התחילו להשחים ולנשור. בדיוק כמוני, חשבתי במרירות. נובלת.

פתחתי את הטלפון כדי לברוח קצת והעיניים שלי נתקלו במודעה של ארגון הידברות: "שטר שותפות לזיכוי הרבים".

קראתי על המיזם והבנתי שאני תמיד מבקשת מבורא עולם שיסדר לי את החיים. החלטתי לעשות משהו שונה לחלוטין: לשחרר את הצורך לקבל, ופשוט לתת שלא על מנת לקבל פרס. 

חתמתי על הוראת הקבע. לא הבטחתי לעצמי הבטחות ולא עשיתי תנאים. פשוט אמרתי לעצמי בלב: "אני לא מצליחה להקים את הבית שלי כרגע, אז לפחות אעזור לאחרים. אני אהיה שותפה בהפצת יהדות מחבקת, מאירה, כזו שמחברת".

המעשה הזה הוריד ממני משקולת של טון. הפסקתי להתייחס לכל יום כאל יום המתנה לישועה. יחד עם זאת המשכתי בעשיית השתדלות בדרך הטבע, שתהיה כלי לברכה - הייתי בקשר עם שדכניות ונפגשתי. אך עדיין ללא תוצאות. 

שלושה חודשים לאחר מכן, ביום שישי בבוקר, נשארתי עם כמות עצומה של פרחים לבנים ויוקרתיים מאירוע שבוטל ברגע האחרון. במקום לזרוק אותם או לנסות למכור, העמסתי אותם על הרכב ונסעתי לבית כנסת שכונתי קטן, זה שמתפללים בו קשישים ונזקקים. חשבתי להשאיר את הפרחים בחוץ, שהמתפללים ייקחו אותם הביתה לכבוד שבת קודש.

הנחתי את הפרחים סמוך לפתח. הגבאי הישיש ר' שמעון, שאל: "מה זה? חתונה פה?", "חתונה שהתבטלה", עניתי. הוא שתק רגע, ואז הוא שאל למעשי. כשהבין שאני עדיין בשידוכים, פניו קיבלו הבעה מהורהרת. "תדעי לך", אמר בקול רועד, "זכות השבת תעמוד לך. ויש לי אחיין. בן תורה, בחור מיוחד וטוב לב, שכבר תקופה ארוכה מחפש את זיווגו. אני רואה את מידת החסד שלך, ואני מרגיש שאני פשוט חייב להרים טלפון לשדכנית שמטפלת בו". 

*

חצי שנה אחר כך, יעקב, האחיין של ר' שמעון, שבר את הכוס תחת חופה שהייתה מעוטרת באותם פרחים לבנים בדיוק.

ברגע ההוא, תחת החופה, הבנתי את הסוד של שטר השותפות. כשהפסקתי להתמקד רק בחיסרון האישי שלי והפכתי לשותפה באור של אחרים, בזיכוי הרבים ובחסד. הקב"ה, בהשגחה פרטית פשוטה, טהורה ומדויקת, כיוון את המציאות עד אלי.

חתמו על שטר השותפות עם הידברות והגאון הרב זמיר כהן שליט"א, ואינספור זכויות יהיו שלכם, כדי שתיחתמו לשנה טובה ומתוקה! לחצו כאן או חייגו 073-222-12-12