הלב שלכם לא פועם בטורבו של 300? אתם כנראה במקצוע הלא נכון

בואו נדבר תכל'ס: בשביל להיות היום מורה בישראל אתה צריך להיות שרוט עם קבלות. 

שמעתי פעם מחנכת מוערכת שאמרה: "מהרגע שאני יוצאת מבית הספר, שאף אחד לא יפנה אליי. אני מציבה זמן קבוע להורים להתקשר: שעה ביום. זהו".

וואלה, צודקת, לא? גם ככה רק מי שעמד מול כיתה יודע כמה שזה קשה. זר לא יבין זאת.

כאילו מישהו באמת אמור לצפות ממחנכת, שהיא גם אמא לחמישה מתוקים וצריכה להחזיק בית, שתצליח, בנוסף לכול, להשקיע עוד משאבים בתלמידות שלה על חשבון זמנה הפנוי?  מה לעשות, שמיכת המשאבים באמת קצרה.

אז בדיוק בהמשך לכך, אחת מהעצות שאני אומר למורים החדשים שאני חונך אותם היא: "אם תתחילו כל הזמן לחשוב על התלוש שלכם, ועל זה שדופקים אתכם, והסתדרות המורים, ושביתות, ועשיתם פה ועשיתם שם ולא תוגמלתם – לפני שתבינו בכלל מה הולך, כבר תהיו מחוץ למערכת החינוך. זה פשוט לא ילך, ואתם תטבעו בתמהיל רעיל במיוחד של שחיקה ומרמור. כי חינוך, מצד האמת, זה בור ללא תחתית. כמה שתיתן – תמיד תוכל לתת עוד: עוד תלמיד שרע לו. עוד תלמידה שצריכה שיקשיבו לה. אי אפשר באמת לכמת את ההשקעה שלכם מצד הזמן והמשאבים בכסף או בעוד שורה באקסל".

ובדיוק בגלל זה, הכלל המנחה שלי בחינוך הוא: "חינוך עושים באהבה, או לא עושים בכלל".

אם הלב שלכם לא פועם בטורבו על 300, ופרפרים לא עפים בתוכו – כנראה אתם נמצאים במקצוע הלא נכון.

אם אתם לא נושמים את הידיעה שבחרתם להיות במקצוע המדהים ביותר בעולם, ויש לכם זכות להיות מעצבי נשמות, ובנוסף מישהו משלם לכם על התפקיד המדהים הזה – אז תעצרו רגע ותחשבו, לאן החיבור עם התפקיד שלכם הולך?

ובכל פעם שהשנה מתחילה, אני אוהב להיזכר בסיפור שמזכיר לי מה אני והחברים המורים והמחנכים שלצידי בחדר מורים בכלל עושים כאן.

*

מגיע מורה לכיתה, ומגלה שאין לו טושים ללוח, ואז, בצר לו, הוא פונה לתלמידים, ובמבט מתחנן הוא שואל:"יש כאן למישהו טוש ללוח?".

והתלמיד הכי שקט והכי ביישן והכי נחבא אל הכלים, שמצטנף בתור עצמו עם שתי עיניים גדולות ושקטות שכמו נמצאות תמיד על מצב של "השתק", פתאום נדלק כאילו עבר בו ברק חשמלי, והעיניים שלו נדלקות בבת אחת כשתי נורות פלורסנט ענקיות של מגרש כדורגל.

ואני רואה אותו קם בבהלה מהכיסא שלו כנשוך נחש, ובפעם הראשונה אני זוכה לשמוע את הקול שלו שואג בחלל הכיתה:"המורה, המורה, לי יש! לי יש!".

ולפני שאני מעכל ומבין בכלל מה הולך פה ומי נגד מי, ובעיקר מי זה בכלל התלמיד הזר הזה שהרגע נכנס לתוך הנשמה של התלמיד הביישן והשקט שאני מכיר, הוא דוהר לעברי ומדלג על כל הכיסאות והתיקים של שאר התלמידים, ניגש לעברי בחיוך של מנצחים ומגיש לי את הטוש ללוח בחרדת קודש.

ואני מחייך אליו ולוקח את הטוש, ודממה בכיתה, וכל התלמידים לוטשים עיניים לטוש, ומשם ללוח, ומשם אלי וחוזר חלילה, והתלמיד הביישן שהתחפש לרגע ליזם נועז מסתכל גם הוא, ואני מגלה לתדהמתי שהטוש שלו לא עובד.

ורעש צורמני במיוחד נחרט על הלוח, ומשם על הנשמה של התלמיד האבוד, שככל הנראה יזכור את הרגע הזה כנקודת מפנה לרעה בחייו. ועד שכבר חשב סוף סוף שהנה, הבריאה העניקה גם לו את ההזדמנות להראות מה הוא שווה – הכול הולך לרדת לטמיון, מאחר שהטוש המיוחל שהוא כל כך התאמץ להגיש לי, לא עובד.

בשבריר של שנייה אני מחליט לשנות תוכניות, מודה לתלמיד לפני כל הכיתה, לוקח את הטוש, ובמקום לכתוב עליו – מקפיץ אותו באוויר, ואומר להם שאני רוצה להדגים להם ניסוי קשה במיוחד, ואם יש תלמיד שיוכל לחזור על הניסוי ולהקפיץ את הטוש כמוני באוויר – הוא יוכל להעניק לכיתה שחרור של חמש דקות מוקדם יותר מהשיעור.

והנה הצבע חזר שוב ללחיים של התלמיד הביישן, ושתי העיניים שלו נדלקו מחדש, ואני רק חושב לעצמי: איזו עוד עבודה בעולם, תעניק לך את היכולת להחיות מתים רק בעזרת חתיכה של טוש שבכלל לא עובד?

*

ולכם, מורים חדשים, אזכיר שוב את הכלל שאמא שלי שתחיה (הייתה מחנכת 33 שנה) אמרה לי: "בחינוך אנחנו אמונים על ההשתדלות. לא על התוצאות". או אם תרצו: בסופו של דבר, ולמרות המאמצים שלנו, אלו הדמעות של הסבתא והתפילות שיעשו את ההבדל.