השבוע דיברתי עם אבא מתוסכל שאמר לי שהוא פשוט לא מסוגל להחליף מילה עם הילד המתבגר שלו, שתימשך יותר מגג שני מילים ברציפות. 

לרוב כשהוא שואל את הילד "איך אתה מרגיש?", או "איך היה היום בבית הספר?", זה נשמע כמו, סליחה על הביטוי,  נהמה של בבון, או "בסדר..." לקוני וסתמי כזה.

נזכרתי שלפני כמה שנים נסעתי באוטובוס, וישבו לפני אבא והבן המתבגר שלו, שניהלו דו שיח שנשמע כך:

אבא: "אז איך היה בבית ספר?".

ילד: "סבבה".

אבא: "היה משהו מיוחד?".

ילד: "לא".

אבא: "איך הולך לך בלימודים?".

ילד: "בסדר".

אבא: "ועם החברים, איך הולך לך איתם?".

ילד: "סבבה".

אבא: "תגיד, אתה מסוגל לענות לי ביותר פירוט חוץ מאשר 'סבבה' ו'בסדר'?".

ילד: "סבבה".

אבא: "תאמין לי, הדור שלכם לא מסוגל לחבר ברצף שתי מילים. אתם מדברים רק באימוג'ים".

ילד: "אבא, אתה באמת רוצה לדעת איך היה בבית הספר, או שאתה סתם שואל כדי לצאת ידי חובה?".

אבא: "ברור שאני באמת רוצה לדעת".

ילד: "אז שתדע שהיה לי הבוקר ריב נוראי עם יוגב".

אבא: "ויוגב זה...?".

ילד: "החבר הכי טוב שלי, אבא".

אבא: "הא, אוקי".

הנייד של האב מצלצל. האמא מסמן לילד שימתין רגע, ואז הוא עונה: "כן כן, תשמע, אנחנו לא יכולים לאפשר לו את זה".

הילד מסתכל על אבא שלו, מתוסכל. השיחה ממשיכה. אני יורד בתחנה וחושב לעצמי: מה בדיוק חושבים ההורים שמתוסכלים מכך שהילדים שלהם לא מסוגלים לצרף שתי מילים ביחד לשאלות שלהם, אם הם לא מסוגלים, כהורים, לצרף שני רגעים ביחד כדי לשמוע אותם ולהיות שם בשבילם?

העניין הוא שהרבה הורים שוכחים שלילדים שלנו יש תכונה, שהם מזהים צביעות מקילומטרים, כמו שכרישים מזהים דם: ברגע שהורה שואל אותם: "אז מה אתה אומר, הכול טוב?" – הם פשוט מעדיפים לדפדף הלאה.

רוצים באמת לשמוע מה שלומם?

נסו לשריין לכם עשר דקות, אבל באמת. על שוקו, קפה, או מה ואיך שבא לכם.

ייתכן שאז תגלו שלא רק שהתשובות שלהם לא יישמעו לכם כמו נהמות של בבונים, אלא הן יערבו לכם כמו מנגינה קסומה שכבר הרבה זמן לא שמעתם.