איך מצמיחים ילד כזה? לקחת מהרז המיוחד הזה לכל השנה

היום חל יום הזיכרון, ואחת מהדמויות המיוחדות שנחרטו לי בלב היתה לוחם הימ"מ נועם רז הי"ד. מעבר להיותו לוחם ותיק, נועם היה גם צלף ופרמדיק, ונהרג במבצע "שובר גלים" במהלך מבצע למעצר מחבלים בכפר בורקין שליד ג'נין.

אני זוכר שבאותה תקופה, אמרנו בכיתה שלושה פרקי תהילים לעילוי נשמתו, ודיברתי עם התלמידים על העובדה שהיום, כמעט כל מה שחשוב, או בעצם כל מה שחשוב, זה הנראות והיח"צ, והדאגה שכולם יראו את מה שאני עושה. "ראו אותי – משמע אני קיים".

סיפרתי להם שפעם ניגש אלי מורה ותיק בבית ספר אחד שעבדתי בו, ואמר לי: "אם אתה רוצה להמשיך ולעבוד כאן, אז תזכור שזה לא חשוב באמת מה שאתה עושה. מה שחשוב זה מה שאחרים חושבים שאתה עושה".

והנה, מכל הסיפורים שאנחנו שומעים על נועם רז הי"ד, ניכר היה בעיקר כמה שהוא היה אדם עניו ועדין, שברח מאור הזרקורים וסלד מהפרסום והיח"צ העצמי.

בניגוד לטיפוסים שעונדים את הדרגות שלהם, ובהליכת טווס דואגים שכל העולם ידע איפה הם משרתים ומה הם עושים למען עם ישראל, אצל נועם, כך הבנתי ממה שאנשים כתבו עליו, לא היו סיפורי גבורה ושיתוף בעלילות הקרב.

וכל כך רציתי לפגוש את המחנכים שלו ואת ההורים שלו, ולשאול אותם איך מגדלים ומצמיחים ילד כזה, שבמקום ללכת ל-8200 או ליחידות אחרות שיתפרו לו יופי של עתיד כלכלי, החליט ללכת לימ"מ.

שבמקום לפזול חזק לתפקידי מטה, העדיף להישאר מחובר לשטח ולאדמה ולעבוד אותה ביגיע כפיו.

ובאותו רגע הסתכלתי על התלמידים שלי, וכל כך רציתי שנעם הי"ד ייכנס אלינו לכיתה עם מדי הימ"מ וסיכת לוחם מערכת הביטחון, ויגיד להם בקולו ובדרך הפשוטה שלו, שלפעמים אין דבר נוצץ וראוי יותר מלעשות את ה"עבודה השחורה", השקטה, הסיזיפית, המסוכנת.

ועוצמתו של עם ישראל, החוסן הלאומי שלו, הסוד של שרידותו, תלוי לגמרי ב"נועם רזים" שלו. בחיילים האלו שמקריבים את כל חייהם למען המדינה. רועשים כמים שקטים שחודרים עמוק.

ואז דמיינתי איך שנועם היה מישיר מבט לכל התלמידים השקטים שלי, שתמיד מתנדבים בסוף הפעולה לאסוף את כל שקיות הזבל, ועושים את זה בשקט מופתי, בלי לאכול את הראש.

הוא היה ניגש אליהם, מחליק להם כאפה אחת, מחייך ואומר להם: עליך ועל שכמותך, העם שלנו עומד.

*

עוד חשבתי אלו מסרים הייתי רוצה שהתלמידים היקרים שלי, שמסיימים איתי שלוש שנות לימוד, ייקחו איתם לחיים שלהם. ונתקלתי במכתב המקסים והנוגע שכתבה אפרת, אלמנתו, ובעיקר בקטע הבא, שנגע בי כל כך: "בקשה קטנה – פשוט אמצו לכם תכונה, מעשה קטן בסגנון של נעם, שדיבר אליכם ונגע ישר ללבכם, כמו: לקום שעה קודם / להשאיר מיטה מסודרת, לחייך לבן הזוג / בעבודה ולכל מי שבסביבה, להתמקד בדיבורים טובים, לעזוב מחלוקות ולשון הרע, לא להתלונן. להתמקד במטרה, להשתמש יותר בחוש הומור, פשוט להרבות שמחה, להתמקצע בכל תחום. אפס ויתור עצמי. בלי תירוצים.

"לנצל דקות פנויות, להשאיר את העבודה מחוץ לדלת כשמגיעים הביתה בסוף יום ולהתמקד באישה, בילדים. לדגדג אותם, לצחוק. להשאיר בצד את המסכים. לראות את חצי הכוס המלאה, ולשמוח בה. וזה על קצת המזלג… סומכים עליכם שתמשיכו את הרשימה".

דווקא היום, בעידן החרבו-דרבו שמתרגש עלינו עם תהומות הקיטוב והרעל, דמותו של נועם, כמו גם המורשת המפוארת שהשאיר ושחלק ממנה התממש במכתבו, זורחת באור יקרות כמגדלור ומאירה לנו את הדרך שבה היינו רוצים ללכת ולהוליך את הילדים והתלמידים של עם ישראל.

נועם רז הי"ד. איזה אדם מיוחד. יהיה זכרו ברוך.