הכאב של המחנך ליד מגש הסלמון

בעזרת ה' ובישועתו, בשנה הבאה אתחיל ללמד כמחנך ב"אמית" כפר גנים בפתח תקווה.

לא אכתוב כאן את כל ההתרשמות שלי מהמקצוענות של הרשת הזו, אבל חוויה אחת אני חייב לשתף: בשעה שתיים ירדנו לארוחת צהריים, ואז אני קולט מחנך אחד שהגיע ראשון, מישהו שאני לא מכיר (האמת שאת רובם הגדול של מאתיים הרמי"ם לא הכרתי), מסיים להעמיס את הצלחת שלו ופשוט בוהה בכל השולחנות הריקים במקום ללכת ולתפוס את המקום שלו.

ככה, רגע ועוד רגע ורגע... עומד שם ובוהה.

זה היה לי קצת מוזר, אבל חשבתי לעצמי: מי אתה שתידחף לבן אדם... רוצה לבהות עם הצלחת העמוסה שלו בשולחנות הריקים במקום לשבת שם, זה לגמרי שלו...

בסוף, בזמן שהתחלתי להעמיס את הסלומון בעצמי, אמרתי לו כזה בצחוק: "אחי, כל השולחנות אותו דבר...", כאילו בקטע של – מה יש לך לחשוב כל כך הרבה?

הוא הסתכל אלי בחיוך נבוך, ושאל אותי: "רגע, אתה מוכר לי... אתה לא אבינועם הרש?".

אמרתי לו: "אממ... כן".

הוא המשיך: "אני עוקב אחריך המון... בעיקר אחרי סיפורי החרם שאתה מפרסם בדף שלך. התלבטתי אם לכתוב לך. אז אם כבר שאלת, אתה יודע למה אני עומד ובוהה במקום פשוט לשבת?".

שתקתי.

הוא המשיך: "כי בכיתה ז' עשו עלי חרם. הדברים הגיעו לידי כך, שפעם אחת הגעתי כמו שאר החברים שלי לבר מצווה של חבר, והיו שם שולחנות כמו פה. הייתי ראשון והתיישבתי, ופתאום אני קולט שאף אחד לא מוכן להתיישב לידי, כי הייתי כל כך מנודה....".

הרגשתי צמרמורת.

הוא המשיך בכאב: "אתה יודע כמה זמן עבר מאז? יותר מעשרים שנה. ומאז, בכל אירוע שאני מגיע אליו, לבד או עם אשתי, לחברים בקהילה או למשפחה – אני פשוט עומד ובוהה ולא מסוגל לשבת ראשון, מהפחד שאף אחד לא ירצה לשבת לידי".

"תגיד", שאלתי אותו, "חשבת ללכת לייעוץ? להציף את זה? אתה מספר לי על אשכרה טראומה שעברת...".

"הלכתי מאז שלוש שנים. לא כל כך עזר, עדיין כל הגוף שלי נדרך... ואתה יודע עוד משהו?".

"מה?", שאלתי.

"בדיוק בגלל זה, החלטתי ללכת ולהיות מחנך. כי הבטחתי לעצמי שאת הגיהינום שאני עברתי, אני לא אתן לאף תלמיד לעבור".

"תגיד", שאלתי אותו: "אכפת לך אם אכתוב את שמך? ברור לי שיש המון נערים ונערות, וגם, כמו שאתה רואה, מבוגרים שיוכלו להזדהות עם הכאב שלך... אם אתה, שאתה כבר אדם מבוגר ומחנך, מרגיש ככה, אז גם להם מותר להרגיש את זה".

"אתה צודק", הוא אמר לי, "אבל אפילו לתלמידים שלי עוד לא סיפרתי... יודע מה? אפילו לילדים שלי. בחיים לא הייתי פותח את זה ככה מול אדם זר. רק בגלל שאני כמו שאמרתי לך עוקב אחרי הסיפורים שלך ידעתי שאתה תבין, ושאתה כתובת. עזוב, אחי, אני פחות בעניין של להזדהות".

אז תגידו, יאללה, כולה יום ראשון ב"אמית" וכבר יש לך חתיכת סיפור. אבל האמת היא שהכאב של המחנך הזה, שאמר לי שזו הפעם הראשונה שהוא פותח את זה ככה, רק בגלל שהוא עוקב אחרי ויודע שאני מציף ומתעסק עם הנושא, פשוט לא עזב אותי עד סוף היום.

נחשפתי להמון דברים ביום הזה. באמת. אבל הסיפור שלו, הכאב שלו, הכנות שלו, את זה אני קודם כל אקח הלאה...

חרם. יש דברים שעוברים ומתנדפים עם הרוח. ויש כאלו שלא.

*

שמעתי סיפור על עמנואל מורנו הי"ד, שהיה פעם בתקרית באירוע בדרום ועמנואל, היה אז בדרגת סגן אלוף, ובעצם היה מקביל למפקד סיירת מטכ"ל, והוא ניגש לאירוע במכנסיים צבאיות ובחולצה אזרחית.

ראה אותו סגן משנה שלא ידע במי מדובר, גער בו ואמר לו בכעס: "חייל! אתה לא יכול להגיע לכאן על אזרחי. לך תיקח בגדים ותתלבש!".

ועמנואל מורנו, מפקד צוות במטכ"ל, סגן אלוף, במקום לנפנף את החייל החצוף הזה ולהגיד לו שיעוף מכאן – פשוט הלך, התלבש בחולצה צבאית ובכוונה השאיר את הדרגות שלו ולא לבש אותם, כדי לא לבייש את החייל, שהיה קולט שהוא בעצם גער בסגן אלוף...

ואז חזר שוב לזירת האירוע, והחייל בכלל לא הבין במי מדובר.

ותודה לאחיה סנדובסקי על הסיפור.