אפקט הקרחון של התלמידים שלך

בשבת, חבר טוב סיפר לי שפעם היה לו חייל שביקש ממנו עזרה כספית. כשהגיע לביקור בית, הופתע לגלות גי'פ יוקרתי של BMW בחניה. שאל אותו בתמיהה: "אתה בטוח שאתה צריך עזרה כספית? תראה איך אתה חי". ענה לו החייל: "אל תתרגש, תפתח את המקרר שלנו ותראה שהוא ריק. וגם ה-BMW הזו לא נוסעת כבר חצי שנה לשום מקום. זה הכול זיוף, כדי שיחשבו שיש לנו".

נזכרתי איך הוזמנתי פעם אחת לבר מצווה יוקרתית במיוחד של אחד מהתלמידים שלי: אולם מפואר באופן יוצא דופן, מזנון גורמה, משהו פסיכי לגמרי. הייתי בטוח שהתלמיד מגיע ממשפחה עשירה, ולכן גם לא הטרדתי יותר מידי את מוחי בשאלה: מדוע התלמיד הזה מגיע כל בוקר עם חצי פיתה שלא מספיקה לו, ובאופן קבוע מתחיל לקושש לעצמו אוכל.

עד שפעם בהפסקה ניגש אלי תלמיד שלי, חבר טוב שלו, ואמר לי בשקט: "נראה לי שיש שם בעיה בבית. הוא כל הזמן אומר לי שהוא רעב...".

התקשרתי לאמא, שהתחילה לבכות לי בטלפון ולהגיד שהאבא כבר עוד מעט שנה מובטל, וההכנסה שלה ממש לא מספיקה לכלום, וכל ההצגה הזו של הבר מצווה זה רק בגלל שככה נהוג לעשות אצלם במשפחה, והם נכנסו לחובות מטורפים, ו"האמת היא שאין לנו שקל, ואני שוברת את הראש בכל פעם מחדש איך לשלוח אוכל לילדים שלנו".

בעקבות השיחה הזו ערבנו את היועצת. רק אז התחלנו להבין באיזה מחסור התלמיד הזה חי, והכול בזכות הערנות של החבר שלו.

מאז, בכל פעם שאני רואה תלמיד שלי שמגיע לבית הספר בג'יפ עצבני – אני עדיין מסתכל ובוחן מה הוא בדיוק אוכל בארוחת עשר, כי לך תדע.

*

בבית ספר ביקשתי מתלמידי כיתה ה' שיספרו לי ביום הראשון ללימודים על החוויה הכי משמעותית שהייתה להם בחופש. באופן טבעי, רוב התלמידים לקחו את השאלה למקום המהנה:"אני הייתי בחוץ לארץ", ענה לי תלמיד אחד, והאחר המשיך: "ואני הייתי בפארק מים", וכך תלמיד-תלמיד, החלו להגיד לי על הכיף והפאן שהם עשו.

רק תלמיד אחד, שבדרך כלל היה בין השמחים והעליזים שבתלמידי, הצביע בשקט וענה לי בכובד ראש לשאלה: "מהי החוויה המשמעותית ביותר שתיקחו מהחופש".

"הביקור אצל סבתא שלי בבית".

הסתכלתי עליו ולא הבנתי לאן הוא חותר, ואיך זה קשור לסבתא שלו? הייתי בטוח שימשיך את הקו ויגיד לי על טיול או צימר או חוץ לארץ, או כל דבר אחר שילדים זוכרים.

"ההורים שלי אמרו לי שסבתא שלי, שהכי אהבתי אותה, ועד לפני חצי שנה הייתי בכל יום שלישי הולך אליה אחרי בית הספר לאכול עוגיות, כבר לא מרגישה כל כך טוב, ויכול להיות שבעוד כמה זמן היא כבר לא תהיה איתנו. לכן הם שאלו אותי אם אני רוצה להיפרד ממנה ולהגיד לה שלום.

אז הלכתי וישבתי לידה ונישקתי אותה, ואמרתי לה שאני אוהב אותה, אבל היא כבר לא הגיבה כל כך. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה, בגלל שלמחרת אמא הודיעה לי שהיא נפטרה".

ואני עומד מולו, והפה שלי מתחיל לרעוד מעצב, ואין לי מה להגיד. רק ניגשתי אליו, ועשיתי תנועה כזו כאילו משהו נכנס לי לתוך העיניים, כי אין מצב שהייתי מרשה לעצמי, מחנך בתחילת דרכו, לדמוע מול התלמידים שלי (כי מחנכים הרי לא אמורים לבכות, או כך לפחות חשבתי אז), וטפחתי לו על הכתף לאות הזדהות. והאמת היא שאחרי התשובה שלו יצא לי כל החשק להמשיך ולשמוע שוב איך שאר התלמידים בילו בכל מיני לונה פארקים.

ואז הגיע הצלצול, ורק חשבתי על כל ההורים שזורקים כל כך הרבה כסף כדי לספק לילדים שלהם חוויות "משמעותיות" של פסטיבלים וצימרים ובתי מלון הכול כלול.

ולפעמים החיים מזמנים לילדים האלו חוויות יותר זולות, אבל הרבה יותר משמעותיות. וכל מה שההורים צריכים הוא רק להפעיל שיקול דעת, ולהיות במקום הנכון כדי לתפוס את הרגעים הקסומים והבלתי נשכחים הללו, ולהגיש אותם לילדים שלהם.