מה שסיפר המאבטח: לפעמים לא מספיק להגיד "בוקר טוב" בשביל להכיר בנאדם

לפני חמש שנים, שבוע לפני תחילת החופש הגדול, נכנס לכיתה ו' המאבטח של בית הספר: אדם מבוגר שעלה מרוסיה ונמצא בארץ שנים.

חשבתי איך לנצל את הימים האחרונים הללו, שבהם התלמידים מתיישבים מולך בלי ספרים ומחברות, וסוף סוף אפשר ללמד אותם דברים מעשיים לחיים, ולא רק למבחנים.

אז בגלל שהוא לא יכל, כמובן, לעזוב את עמדת השמירה שלו, הוצאתי את התלמידים לעמוד לפני ביתן השמירה, ולמשך שעה אחת הוא החליף אותי.

ואיזה שיעור הוא לימד אותם, לפנתאון.

הוא התחיל לספר להם על הקשיים שחווה בארץ ועל עשרות העבודות שהוא נדחה מהן אחרי שהגיש להן קורות חיים: ברוסיה הוא היה מהנדס תוכנה, רק שבארץ הוא נחשב מבוגר מדי. למרות כל הכישלונות הללו הוא לא התייאש, וניסה שוב ושוב עד שמצא בינתיים עבודה בתור מאבטח.

"אתם מבינים, תלמידים", אמר להם: "ייאוש זה לא אופציה. גם אם עכשיו אני עובד בעבודה שלא מתאימה לי, כי אני מהנדס, תדעו שלפעמים בחיים צריך להוריד את הראש כמו דשא לפני שמרימים אותו בחזרה".

ואז הוא סיפר לתלמידים על שאר התחביבים שלו, ושאל אותם: "אתם חושבים שאתם מכירים אותי? אבל אין לכם מושג שאני גם צַפָּר מקצועי, מנגן עשר שנים בפסנתר, צייר, אסטרונום ודובר עוד שלוש שפות ברמת שפת אם: אנגלית, רוסית וצרפתית".

הסתכלתי על התלמידים שלי, שהיו בהלם מוחלט. אף אחד מהם לא דמיין לעצמו שהשומר השקוף הזה, שסוף סוף הם יודעים מה השם שלו, למעשה הרבה יותר משכיל מרוב ההורים שלהם, רק שכרגע הוא מחפש את עצמו ונמצא בין עבודות, ולא מפסיק לשלוח קורות חיים.

זה היה מדהים: לאורך כל השיעור, גם התלמידים עם מורכבויות הקשב והריכוז לא הפסיקו להקשיב לו, ולו לרגע אחד.

ואז הוא החל לדבר איתם על שעות הבוקר המוקדמות שבהן הוא קם ומחפש ציפורים, ועל המשקפת היקרה שיש לו, שהוא חסך שקל לשקל כדי לקנות אותה, ועל היצירות המוזיקליות שהוא הכי אוהב. ואז גם הסביר להם על הטלסקופ המשוכלל שהביא איתו מרוסיה, ואיך מוצאים במפת הכוכבים את הדובה הגדולה.

עד סוף השנה לא היתה הפסקה אחת שלא התגודדו מסביבו מעל לשישה תלמידים שבאו ושאלו וחקרו וגילו איזו אנציקלופדיה של ידע מחכה להם בביתן השמירה.

מסתבר שלפעמים לא מספיק להגיד לאדם "בוקר טוב" ו"להתראות" כדי לתהות באמת על קנקנו.

*

בחוברת הנפלאה של "ותן חלקנו" על היום של ט' בתמוז, שואלים: מדוע אהרון הכהן זכה שהיה אהוב על כל העם? ועונים שהוא היה ותרן גדול, וממשיכים כמה שחשוב לוותר בחיים.

ואז הם מביאים סיפור שהוא לא פחות מדהים בעיני, ומרגש ומקסים, על החפץ חיים, שהיה יושב בערב יום כיפור בבית הכנסת בראדין, ופתאום הבחין בסוף התפילה ברווק מזדקן, שבניגוד לשאר המתפללים, שמיהרו לביתם, פשוט נשאר לשבת על הכיסא שלו, כי תכל'ס, לאן כבר היה לו ללכת? משפחה הרי אין לו, ילדים אין לו, אישה אין לו...

והחפץ חיים, שהיה ידוע כאחד שמדקדק מאוד בזמן שלו ומנצל כל רגע, במקום להתחיל את חשבונות הנפש המפורסמים שלו – התיישב ליד אותו בחור רווק, ובעדינות התחיל לשתף אותו שהוא, החפץ חיים, התייתם בגיל 10, נשלח לבד לווילנא, ולאחר מכן נשא לאישה את בתו של אביו החורג. ככה ישב לידו החפץ חיים ודיבר איתו וניחם אותו וחיבק אותו במילים החמות שלו, ולא הוציא ולו מילה אחת של מוסר שלכאורה הייתה מתאימה ליום כיפור.

כשקראתי את הסיפור הבאמת מדהים הזה, על האנושיות של החפץ חיים, על הגדלות של האיש הכל כך מיוחד הזה, על האינטליגנציה הרגשית הכל כך מדהימה הזו, שבעד כל העולם כולו שקוע באימת הדין – רק הוא, החפץ חיים, מבין שכרגע יש לערוך חישוב מסלול מחדש לתעדוף שלנו – לא יכולתי שלא להתרגש ולחשוב על כל הרווקים והרווקות שכל כך הרבה פעמים פקדו את בית הכנסת, שנראה להם לעיתים כל כך זר ומנוכר.

ובתפילות שלהם, לא פחות מזה שהם התאוו והשתוקקו למצוא את החלק השני שלהם, הם גם התאוו והשתוקקו שיגיע החפץ חיים הפרטי שלהם, יראה אותם, ינחם אותם. יניח הכול בצד ופשוט יחבק אותם במילים.

כן, גם אם מדובר בליל "כל נדרי".