סוף שנה? דווקא עכשיו הגיע הזמן לחנך

השבוע נזכרתי במה שסיפר לי חבר טוב, ששימש כמורה מקצועי למתמטיקה במוסד חינוכי מוכר בירושלים, לפני שנתיים. לדבריו, הוא נפגע מאוד מכך שתלמידי כיתה ו', שכבר התקבלו למוסדות שהם רוצים, לא טורחים אפילו להשיב לו לשלום כשהוא נכנס לכיתה ומברך אותם בבוקר טוב. זה כבר לא בשבילם. מצידם הוא יכול לחפש...

בצר לו כתב אותו חבר מכתב נוגע ומפורט מאוד להורים הכיתה בהתייעצות עם המחנך שלהם ובו אמר להם שמצד האמת תלמידי הכיתה הזו כבר לא חייבים לו כלום: את המבחן הם כבר עשו וציון כבר קיבלו. הכול בסדר. ובכל זאת יש כאן עניין גדול של דרך ארץ והלבנת פנים: לא יכול להיות שמורה נכנס לכיתה ומברך את התלמידים שלו והם אפילו לא מחזירים לו שלום. האם זה לא יותר חשוב מעוד ציון במתמטיקה או באנגלית, משהו מהסוג שיגרום להורים להטריד מורים בעשר בלילה "כי זה יכול לפגוע בעתיד שלהם"? זה שהילד שלהם לא מחזיר שלום לאדם מבוגר או לכל מורה שניצב למולו ומבייש אותו, טוב, עם זה כבר נוכל להסתדר?

בנוסף הוא החליט שהוא שולח הערה נוספת לכל התלמידים שישבו במקום הראשון והתעלמו ממנו. הוא החליט שהוא חייב לציין בפני ההורים שלהם שהילדים שלהם הגדילו לעשות, ובלי שום בושה פשוט "ייבשו" אותו כשהם יושבים סנטימטרים מולו.

חבר שלי חשב שהמכתב הזה לא יבוא טוב להורים. ובכלל, למה שהם יתעסקו עכשיו עם בעיות משמעת, כשיש להם עוד שבועיים לסוף שנה?

מכל הסיבות האלו הוא נדהם כאשר אבא של אחד מהתלמידים שישבו במקום הראשון וייבשו אותו התקשר אליו ואמר לו שהוא התבייש לקרוא את המכתב שלו, והוא חשב על פתרון יצירתי: הוא מוכן לוותר על כמה שעות בעבודה שלו ולבוא ובמיוחד לבית הספר בשביל להעביר מצגת קצרה בכיתה, ולפני כן לומר לכל התלמידים "שלום" או "צהריים טובים" או כל ברכה אחרת שחבר שלי היה נוהג לברך אותם, והוא רוצה לראות בעצמו אם הם ייבשו אותו. ויותר מעניין מזה, איך יגיב הילד שלו כשיראה איך החברים שלו מביישים אדם מבוגר שבמקרה הזה הוא אבא שלו.

וכך היה: האב הגיע לכיתה והעביר מצגת, ובהתחלה ברך את הכיתה בקול רם. כמה תלמידים ענו לו וכמה תלמידים פשוט התעלמו, מה שגרם לבנו, שישב מקדימה, להתפוצץ בכעס כלפיהם בהפסקה ולשאול אותם איך הם מעזים להעליב את אבא שלו ולייבש אותו.

סופו של דבר, מבלי שחבר שלי בכלל התכוון לכך, אותו ילד של הורה שהתנדב להעביר מצגת בכיתה כתב מכתב התנצלות לחבר שלי, ובו הוא ביקש את מחילתו והסביר לו שהוא לא באמת הבין עד כמה המעמד יכול להיות משפיל, עד שהוא הרגיש את זה קורה לאבא שלו.

מחנכים, תכף מתחיל החופש הגדול. אין כבר ספרים, והמבחנים מאחורינו. זה הזמן לדבר לחזור למטרה הראשונה שלשמה נתכנסנו כאן: לגדל בני אדם. נקודה.

לעזוב רגע את המתמטיקה והאנגלית, הספרות  הלשון והמגמה הביולוגית, ופשוט לדבר עם התלמידים על מה זה בכלל להיות בני אדם, איך מייצרים רגישות לזולת ואיך מצמיחים ראש גדול ומתחשב.

ספרו להם על החיים שלכם. דברו איתם על הכישלונות והאכזבות. על הנפילות והתקומות המפוארות. על ההתמודדויות וההתלבטויות. תנו להם לראות אתכם מבעד לחליפת המחנכים.

תנו להם לגעת בחיים.

תתפלאו, אבל יש תלמידים שזו הפעם הראשונה שמבוגר ידבר איתם על הנושאים האלו ויראה להם את העולם כמו שהוא אמור להיות: יפהפה, אופטימי ומלא תקווה.

עד עכשיו התלמידים למדו מתמטיקה ואנגלית, ספרות ולשון.

 עכשיו הגיע הזמן לחנך.