האמא הלביאה שראיתי בגן החיות התנכ"י

היום הייתי בגן החיות התנכ"י עם הילד הקטן שלי.

נדלג רגע על העובדה המקוממת שהנציגה החייכנית הסבירה לי באדיבות: "רק קח בחשבון שיש מצב שחלק מהחיות יהיו ספונים בחדרים שלהם בגלל החום...". כאילו, אז למה אתם גובים בכל זאת מחיר מלא אם גם ככה האריה נראה כאילו הרגע הוא נפלט מלילה קשה במיוחד, והדובים נדבקים למאווררים ולא מעניין אותם כלום?

בכל אופן, נכנסנו לגן, והילד התלהב כאילו הוא בחיים לא ראה קופים. ואז, ליד הקפיטריה, זו שאתה צריך למכור כליה בשביל לקנות בה ארטיק דובדבן, ראיתי ילד עם חולצה משובצת וכיפה כחולה שנראה לי בערך בן 5, שרצה לקנות מגנום וניל, אחרי שהוא הרגע סיים טילון מפלצתי בטעם שוקולד.

אחותו, שהיה לה סרט כחול בשיער, עקבה אחריו ואחרי אמא שלהם בעניין.

ואז הילד המניפולטור הזה פצח פשוט במופע אימים: הוא נשכב על הריצפה, מה זה נשכב, צלל לתוך האספלט, דפק את הראש שלו, צרח, זעק, בעט ובטש בידיים שלו ובתוך רגע כל העולם ואשתו שהיו בגן החיות הסתכלו אליו בבעתה ומשם לכיוון אמא שלו שהייתה במקום לבד עם עוד שני ילדים קטנים.

הסתכלתי עליה בסקרנות: הכתובת הייתה על הקיר. הנה ילד שיודע מה הוא רוצה מעצמו, ומכיר את החולשות של אמא שלו.

כמו זבוב שמסתובב מעל צמח טורף, ואתה יודע שזה לא שאלה של אם הוא ייטרף, אלא רק של מתי.

בתוך כמה שניות הגיעו עוד ועוד אנשים שכמובן לא רצו להיראות כאילו שהם דוחפים את האף, כן? אבל את מי מעניין קוף תלוי כשיש מולך אמא חסרת אונים שמביטה בתצוגת התכלית של הילד שלה?

טוב, אמרתי לעצמי, נגמרה ההצגה. הילד יקבל את מבוקשו. זה מה שאני הייתי עושה, ובואו, כנראה שגם רובכם: רק תשתוק, ובחייאת, אל תעשה לנו בושות!

אבל האמא הסתכלה עליו, ושום שריר לא זע בפנים שלה. אפילו לא אחד. כלום.

היא פשוט אמרה לו בטון רגוע ושקט: "כשתסיים עם ההצגה אתה מוזמן לבוא אחרינו לגדר, לראות ביחד את הברווזים. אנחנו נהיה שם, ואני אראה אותך משם. להתראות".

ואז – הבלתי ייאמן קרה. היא אשכרה השליכה את העטיפה של הטילון הקודם שלו לפח, לקחה את הילדה שלה והלכה לגדר לצפות בברווזים.

הסתכלה עליה בהערצה. האמא הזו נראתה לי חתיכת קילרית, כאילו שהרגע שלפו אותה מ"כוח ווגנר".

לא עברו עשר שניות, והילד שלה הבין שההצגה שלו לא ממש מזיזה לה, וכמו טאטלע...הוא קם, ניגב את הדמעות ורץ אחריה. ואני?

לא יכולתי להסיר את המבט שלי. והנה היא מקלפת לו תפוח, והוא אוכל וצוחק, וכמעט משליך קליפה אחת למים של הברווזים.

בסוף, אתם כבר מכירים אותי, ניגשתי אליה ואמרתי לה בחיוך: "רק שתדעי שהתגובה שלך לילד שלך הייתה מאוד מאוד מרשימה...".

"תודה", היא ענתה לי: "למדתי את זה מאמא שלי. דווקא אבא שלי, שהיה ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה, תמיד נתן לנו מה שאנחנו רוצים, רק שלא נעשה רעש.

זו אמא שלי, שהייתה עקרת בית וידענו שאיתה אסור לנו להתעסק, כי היא לא אוכלת את השטויות שלנו".

*

רק לאחרונה קיבלתי מבול של פניות מהורים למתבגרים שלא ידעו מה לעשות נוכח הדרישות של הילדים שלהם: הם יוצאים עם השבט לקניון או לאטרקציה כזו או אחרת, וכל יציאה כזו ברוך ה' עולה כסף...

איך אפשר לעמוד מול המניפולציות של הילדים, שמנסים לשחק על הרגש ולהסביר להורים שהדרך למעמד החברתי הראוי עוברת דרך הכסף שההורים נותנים להם לבילויים?

במקרים כאלו אני אומר תמיד: ברור שצריך לשמור על שיח מכבד ולהסביר, ובכל זאת, יש גם השלב שבו ההורים מסתכלים לילדים שלהם בלבן של העיניים ואומרים להם: "תקשיבו, אנחנו אוהבים אתכם מאוד ונהפוך בשבילכם את העולם, אבל גם אם ההורים של הילדים שלכם עובדים בהייטק, אנחנו לא... וזה לגמרי בסדר גמור מבחינתנו. אז תתחילו להתרגל, ומצידנו אל תצאו לכל יציאה.

כן, כן, מסתבר שהחוסן המנטאלי והחיסון לחיים מתחילים כבר עכשיו.