כל התכנים של אבינועם הרש

יום כיפור אינו עוסק רק במי צעק על מי או מי שכח לבקש סליחה. הוא מזמין אותנו לבדוק גם את הדעות הקדומות שלנו, את הגאווה, ואת המחירים שאחרים שילמו כדי שאנחנו נרגיש מכובדים

זה המקום שממנו צומחים הרגלים של משמעת עצמית במקום תירוצים, הבנה של מאמץ שקודם לתגמול, ותפיסת עולם של נתינה במקום תחושת ה"מגיע לי" המפורסמת

כעס בתוך הורות אינו אירוע חד-פעמי וגם לא תופעה ששייכת רק לתקופות עמוסות במיוחד. הוא צומח מתוך מפגש בין עייפות, עומס מחשבתי, תחושת חוסר שליטה, תסכול ושחיקה שמצטברת בהדרגה. מה מפעיל אותנו ברגעים האלה, ומה יכול לעזור לנו?

תדר? תגיד, אח שלי, על מה אתה מדבר? מה תדר? מי תדר? מה הקשר תדר? למה מה אני נראה לך, טכנאי של בזק שמחפש קליטה? אבל הוא התחיל לשאול אותי על הילד

אני מסתכל עליו, מסתכל על הג'יפ הנוצץ, ואז ממקד את המבט בקופסה האפורה הזו, שנראית כאילו היא שרדה את תקופת המנדט הבריטי ושימשה את לוחמי הפלמ"ח לתקשורת מוצפנת

המרוץ הזה מעביר לילדים מסר סמוי ומסוכן: שכדי ליהנות בחיים, חייבים משהו גרנדיוזי ומנקר עיניים. שמה שיש פה בבית, בשכונה, בטבע הישראלי הפשוט, פשוט לא טוב מספיק

יש לנו עוד כברת דרך לעבור. אבל ברגעים האלה, כשהערבות ההדדית הזו מתפרצת במלוא עוצמתה ומאירה את החשכה, אי אפשר שלא להביט ולהבין: אין, פשוט אין בעולם עוד עם כזה

הנוער שלנו הוא לא הדור הבא. הוא הדור הזה, ממש עכשיו, שמוביל אותנו במתיקות ובצניעות אל המקום שאנחנו מייחלים לו כל כך

אפשר היה ממש לראות איך שהאסימון שלהם נפל. פתאום הם לא ראו רק ילד שפגע במישהו אחר. הם ראו ילד שאולי בעצמו נמצא במצוקה

אנחנו מניחים שהם ספגו את האמונה בבית או באווירת בית הספר. אבל במציאות של היום, כשהרוחות בחוץ סוערות והמסכים מקרינים שאלות נוקבות, ה"ספיגה" הזו לא מחזיקה מים

החופש הגדול כבר כאן, ואנחנו רוצים לעבור אותו לא רק בשלום, אלא בהצלחה. 10 טיפים חשובים

"איך אני אמור להמשיך ככה? למה ה' עושה לי את זה? אני באמת בן אדם כזה רע?". הנהנתי בהבנה. הקשבתי. אבל אז, משהו השתנה באוויר של החדר

כדי שהקיץ הזה לא יהפוך לאוקיינוס של "כלום ושום דבר", הנה שבע נקודות שאתם חייבים לשים על השולחן כבר עכשיו, רגע לפני שהדלתות ננעלות

כמה מורים ומחנכים יודעים שממש מתחת לאף שלהם מתרחשת זוועה חברתית וחינוכית, רק שהם לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל ולהסתכל על המורכבות הזו?

הנה תלמידה שמוכנה להקריב את כל חוויית הטיול השנתי שלה, כדי שאף תלמידה אחרת מהכיתה, שהיא גם לא צריכה להיות חברה שלה, תיפגע. מדהים

"אם רק ר' לוי יצחק מברדיטשוב היה כאן, הוא בטח היה אומר שרק דמעה אחת של רווק או רווקה כזו שווה כמו אלף סוללות 'כיפת ברזל', 'חץ' ו'שרביט קסמים' ביחד"

הגיעה הזמן שהקהילות שלנו בכל רחבי הארץ יבינו: הרווקים והרווקות, כמו גם מחפשי הזוגיות, הם לא "שברי לוחות" שצריך לתקן – הם הלוחות עצמם

כווייה פיזית מתרפאת עם הזמן, אבל כווייה בנשמה שנגרמת מהדרה חברתית בלילה הכי חברתי בשנה? היא יכולה להפוך לצלקת שתלווה אותו גם בגיל ארבעים. בואו נדאג לילדים

אין דרך נוחה להגיד את זה, אבל נדמה לי שכמו שאמר המנהל: גם הגרמנים, להבדיל, היו טובים בתחומים האלו. אפילו טובים מאוד. ממש. ובכל זאת, לא המתמטיקה ולא האנגלית ולא הפיזיקה ולא המחשבים הם אלו שמנעו מהם מלהפוך לחיות אדם ולמפלצות

"ברור לי שאם אני אכריח אותו – אני רק ארחיק אותו יותר. אם אני אריב איתו – אני אפסיד את הילד. אבל מצד שני, הלב שלי נשרף"