אפרת ברזל

בשנה האחרונה התחלתי לזלזל. מודה. הדרכון שלי – פג תוקפו, בכלל לא השתמשתי בו. אולי פעם אחת, כשנכנסתי לבריטניה ולא היה לי כוח לחכות בתור של הישראלים. ואז החלטתי לחדש

בל לנו לשכוח שליהודים נכנס אור משלהם דרך הפתחים הייחודיים השמורים רק להם, אלה שנפתחים עבורם רק באמצעות מפתח הקסמים שפותח היכלות, כמו צופן סודי, רק ובתנאי, ברגע הזה שבו הם מחליטים

אפרת ברזל משוחחת עם הרבנית רבקה בן סימון על בנות הסמינר שסיימו את לימודיהן, ועדיין לא התחתנו – איך שומרים על הרמה הרוחנית, מה עושים כשרוצים לנסוע עם חברות, מה קורה כשהשידוכים המוצעים משתנים, ומה עושים על קו התפר הזה שבין ילדות לבגרות

אני פוגשת אתכן בכל המקומות, אנחנו מדברות. לפעמים בלי מילים, רק במבטים, לפעמים אתן אומרות לי "אני חברה שלך, אני מכירה אותך, אולי את לא מכירה אותי". אבל אני כן מכירה אותך, כי כדי לכתוב מצבי לב אני ניזונה מכן

אפרת ברזל משוחחת עם רבקי קאהן, חסידת בעלז, על הסיפור הטיפולי שלה בעודה בנישואים שבהם הרגישה כמו בסיוט, על התובנות שקיבלה ועל הדרך שבה הפכה את הזוגיות שלה מגיהינום לגן עדן

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על רגשי אשמה אמהיים, ועל תובנות מתבגרות של יחסים בין הורים לילדים, ובכלל

"מה הסבירות שביום הזה, ירושלמית כמוני, שנוסעת לצפון, ומכל החנויות נכנסת דווקא לזאת, שבדיוק בשעות העבודה האלה תהיה אריאל במשמרת, שתספר לי את סיפור הכליות הזה?"

מהי האופציה האומנותית של יצירה שהיא מקשה אחת, מול האופציה האחרת של חלקים-חלקים שהורכבו?

אפרת ברזל משוחחת עם קרן, עדי ומימי, שלוש נשים גרושות חרדיות, על היחס לנשים גרושות ועל התמיכה לילדים להורים גרושים

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על הצורך בחברות בגיל צעיר ובגיל מבוגר, איך מייצרים חברויות טובות בגיל בוגר, ומה זו בכלל חברות טובה באמת?

ויניצקי המשיך וסיפר שמישהו, גוי, לא מזמן, דווקא איראני, בטיול בדובאי, שאל אותו כחרדי, "מה אלה החוטים האלה של היהודים?". ויניצקי ענה לו: "זה Wi fi לאלוקים"

לקראת שבועות, אפרת ברזל משוחחת עם אילנה, אישה שהתגיירה יחד עם בעלה, על המסע של חייה שהוביל אותה למאמץ להיות חלק מהעם היהודי

אפרת ברזל משוחחת עם נועה אלונים שניר, העורכת הגרפית של ספרו החדש של דודו כהן, על גרפיקה, על זיכרונות מהעבודה בעיתון ידיעות אחרונות, ועל נוסטלגיה ויתרונותיה

סיפרתי להן, כמו שאני אוהבת להתחיל לדבר, שאמא שלי היא מהזן שמפגין בקפלן. גם כשהחטופים כבר חזרו. היתה שם אישה מתוקה אחת, ששאלה את החברה שישבה לידה, "מה זה קפלן?"

ההורים נסעו, ואני יצאתי עם הנכדה הגדולה לרחבי בני ברק כדי לחפש פעמון ובד סקוטי לעניבה של פליקס. ומצאתי מלאך

בגיל מסוים אין צורך להוסיף קרשים למדורה. להיפך, צריך להתחיל לאט לאט לרוקן אותם, להסתקרן מאיפה הם באו וכמה מתוקים הם, לגרום להם לתת ידיים אחד לשני, ליצור שיח מדבר ביניהם

ילדות קטנות לא תמיד יודעות לתת שם למצבים ולרגשות. ילדות גדולות יודעות. ועוד איך יודעות